טיון דביק
Dittrichia viscosa (Inula viscosa)

אפשר לאהוב אותו או שלא לאהוב אותו, דבר אחד ברור, אי אפשר להשאר אדיש לריחו החריף של הטיון הדביק. גם לא לתכונה הבולטת שנתנה לו את שמו - דביקות העלים שלו.

לא בכדי מזכיר במשהו הפרח הצהוב את הסביון: השניים קרובי משפחה. כמו הסביון שייך הטיון למשפחת המורכביים, ופירושו של דבר הוא שאותו דבר עגול שאנו מכנים פרח, אינו אלא תפרחת מלאה פרחים צינוריים קטנים מוקפים בטבעת של פרחים לשוניים. הטיון הוא בן-שיח רב שנתי, הואמתנשא לגובה של כמטר אחד, ועליו הדביקים מאורכים ומחודדים.

הוא מאותם צמחים שדווקא הרוויחו מהתערבותו האדם הרבה בטבע. בעבר היה צמח של מקומות לחים ושולי ביצה בוציים. זה גם מקור שמו: טין הוא בוץ. עתה, נדמה כי קשה לנסוע במכונית מבלי להבחין בו (בעיקר אם מסתכלים בנוף במקום להיות תקועים בטלפון). הצמח שמסתדר מצויין באדמות השפך של שולי הכבישים שולט בצדי דרכים, ולא פעם ניתן לראות חלקות שלמות צהובות מטיון. הפריחה שמתחילה בסוף הקיץ מתעצמת עם בוא הסתיו, ומסתיימת באחת עם סופת החורף הראשונה. 

כמו לרבים וטובים מצמחי הארץ מייחסים לטיון תכונות מרפא רבות. ע"פ ניסים קריספיל  "דומה שהטיון הדביק עומד בראש רשימת צמחי הרפואה של ערביי ארץ-ישראל. הם עוטרים לו כתרים של מלך צמחי-המרפא, והערצתם אליו כה גדולה, עד שהם אומרים עליו כי הוא מרפא 40 מכאובים ומחלות". בין אלו נמנים כאבי פרקים, ריפוי פצעים, הורדת לחץ דם וסכרת, בעיות נשימה, שיעול וטיהור הדם. הוא אפילו נמכר בכמוסות. גם את עצמו הוא כנראה מרפא: הטיון היה מהצמחים הראשונים להתאושש אחרי השריפות בצפון.