הרדוף הנחלים
הרדוף
הנחלים
Nerium oleander
הרדוף הנחלים, שגדל בגדות נחלים, גדל כיום בעיקר בגדות רחובות, אולי בזכות היותו שיח ירוק עד בעל פריחה שופעת כל הקיץ, וכנראה בזכות עמידותו לפיח. ועדיין, הוא מרשים בהרבה בסביבתו הטבעית: הפסים הוורודים והארוכים לאורך הערוצים, והמעבר בתוך סבך גזעי הרדוף גבוהים. למרות גזעיו המעוצים והגבוהים זהו שיח, עליו מאורכים וקירחים, ויש הרואים דמיון בין פרחיו - המסיימים עתה לפרוח - לבין וורדים.
ההרדוף חובב אקלים חם ויבש, וככזה הוא גדל בר בצפון אפריקה, במזרח אגן הים התיכון ובחלקים של אסיה. הוא גדל בגדות נחלים בצפון הארץ (גם נחלי אכזב), בנחלים היורדים אל הירדן ובירדן עצמו. הרדופים רבים יש במרכז הגולן, בגליל המערבי ובאיזור יריחו. (אישית אני אוהב את חורשת ההרדופים הגדולים שמסביב לבריכת מפל הגילבון).
ההרדוף יכול לגרום הרעלה קטלנית. גם כמות קטנה ממיץ החלבי שבעליו עלולה להביא לפגיעה. אולי מפני שילדים שנתפתו לריחו המתקתק וליקקו את הפרחים - הורעלו, נמצא הצמח בראש רשימת הצמחים הרעילים באתר משרד הבריאות, המסביר כי הוא מכיל חומר העלול לגרום הפרעת קצב לב.
מלבד הזחל של רפרף ההרדוף - פרפר לילה ירוק וגדול במיוחד - גם בעלי החים אינם אוכלים אותו. בתלמוד שמו הירדוף, ורעילותו מוזכרת בהקשר של פסילתו לשמש כסכך לסוכה. רעל ההרדוף נמצא בשימוש האדם זה מכבר: הן להרעלה (של ראשי חץ), והן לטיפול בטפילים ומזיקים. הבוטאי פרופ' אמוץ דפני מספר כי ערביי הארץ נהגו לשים ענפי הרדוף בין שקי החיטה להגנה מפני מזיקים. בערבית נקרא ההרדוף גם 'סם אלחמאר' (רעל החמורים), באיטליה הוא קרוי 'קוטל חמורים', ובהודו 'קוטל סוסים'.
ההרדוף רעיל כדי כך, שדפני מציין שמקובל שלא שותים מים ממקום שיש בו הרדופים (מחשש שמא נפלו כמה עלים למים והרעילו אותם), ולא מבשלים באש הניזונה מהרדופים. עם זאת יש לו שימושים ברפואה העממית. ביהדות תימן, השתמשו ב'דיפלא' לטיפול במחלות לב (ושאר חוליים), וכיום מופקת ממנו תרופה לחולי לב.
Nerium oleander
הרדוף הנחלים, שגדל בגדות נחלים, גדל כיום בעיקר בגדות רחובות, אולי בזכות היותו שיח ירוק עד בעל פריחה שופעת כל הקיץ, וכנראה בזכות עמידותו לפיח. ועדיין, הוא מרשים בהרבה בסביבתו הטבעית: הפסים הוורודים והארוכים לאורך הערוצים, והמעבר בתוך סבך גזעי הרדוף גבוהים. למרות גזעיו המעוצים והגבוהים זהו שיח, עליו מאורכים וקירחים, ויש הרואים דמיון בין פרחיו - המסיימים עתה לפרוח - לבין וורדים.
ההרדוף חובב אקלים חם ויבש, וככזה הוא גדל בר בצפון אפריקה, במזרח אגן הים התיכון ובחלקים של אסיה. הוא גדל בגדות נחלים בצפון הארץ (גם נחלי אכזב), בנחלים היורדים אל הירדן ובירדן עצמו. הרדופים רבים יש במרכז הגולן, בגליל המערבי ובאיזור יריחו. (אישית אני אוהב את חורשת ההרדופים הגדולים שמסביב לבריכת מפל הגילבון).
ההרדוף יכול לגרום הרעלה קטלנית. גם כמות קטנה ממיץ החלבי שבעליו עלולה להביא לפגיעה. אולי מפני שילדים שנתפתו לריחו המתקתק וליקקו את הפרחים - הורעלו, נמצא הצמח בראש רשימת הצמחים הרעילים באתר משרד הבריאות, המסביר כי הוא מכיל חומר העלול לגרום הפרעת קצב לב.
מלבד הזחל של רפרף ההרדוף - פרפר לילה ירוק וגדול במיוחד - גם בעלי החים אינם אוכלים אותו. בתלמוד שמו הירדוף, ורעילותו מוזכרת בהקשר של פסילתו לשמש כסכך לסוכה. רעל ההרדוף נמצא בשימוש האדם זה מכבר: הן להרעלה (של ראשי חץ), והן לטיפול בטפילים ומזיקים. הבוטאי פרופ' אמוץ דפני מספר כי ערביי הארץ נהגו לשים ענפי הרדוף בין שקי החיטה להגנה מפני מזיקים. בערבית נקרא ההרדוף גם 'סם אלחמאר' (רעל החמורים), באיטליה הוא קרוי 'קוטל חמורים', ובהודו 'קוטל סוסים'.
ההרדוף רעיל כדי כך, שדפני מציין שמקובל שלא שותים מים ממקום שיש בו הרדופים (מחשש שמא נפלו כמה עלים למים והרעילו אותם), ולא מבשלים באש הניזונה מהרדופים. עם זאת יש לו שימושים ברפואה העממית. ביהדות תימן, השתמשו ב'דיפלא' לטיפול במחלות לב (ושאר חוליים), וכיום מופקת ממנו תרופה לחולי לב.
