|
|
|
||
| |
|||
| |
|
|
|
| |
|||
| |
|
Welcome to gilisoffer.com | |
| |
|||
| |
|
|
|
| |
|||
| |
|
כפר נופש חדש בכנרת - לפני
הבולדוזרים. עבור וואינט. מילים וגם תמונות פורסם 6/4/2006. ויש גם וידאו |
|
| |
|||
| |
![]() |
|
|
|---|---|---|---|
| במזרח הכנרת נותר חוף אחד בתולי ופראי, פתוח לציבור, נטול
שירותי חוף, נטול מחסומים וקופות, ללא מדשאות וללא קיוסק. אפילו ברזיות
אין בו, רק האבנים, המים והאשלים שעומדים בהם. חוף אשלים. אולי אתם מכירים
אותו כחוף הדיימונד. שביל עפר עביר לכל כלי רכב מוביל לחוף, וממנו שלוחות
שלוחות של שבילונים המובילים לסבך שלצד המים, ללגונות הקטנות והנחבאות
המשמשות את עופות המים ברוב ימות השנה, ואת מי שמחפש סוג של התנתקות בימות
הקיץ המתרגשים ובאים. "איזו פנינה. מקום מדהים", אומר אילן הצלם, ומסתייג:
"לאלו שמכירים אותו". ואני הייתי בטוח שכולם מכירים. יש משהו מאוד נחמד
בלבוא עם מישהו שלא הכיר, אפשר ללמוד מתגובתו דבר או שניים על המקום. יש באווירת המקום משהו שמזכיר את סיני. זרוק. ריק פה עכשיו, ואני כל הזמן מדמיין את ילדי הירח שמוצאים פה את מפלטם בקיץ, בשק שינה זוגי לצד השביל לומדים שיוויון חירות וגם אחווה. ועוד כמה דברים. בעונה הלוהטת, הכל כאן צבוע בצהוב הקשה ששמור לגולן. הקיץ באיזור ניחר באופן שמעיק אפילו יותר מחרון הנגב. אולי זה העשב היבש, אולי זה השחור של האדמה והסלע. בינתיים הכל חי ופורח בשולי השביל היורד לאגם. הירוק מנוקד בסגול ובלבן, דרדרים בצהוב בוהק ופרפרים בכל עבר. כדאי להיזהר מכדורי הסרפד הכדורי אם רודפים אחריהם. נמיה שמגיעה מולנו חותכת לסבך לפני שאנו מספיקים לצוד אותה בעדשות. היה נחמד נורא לכתוב שזו הלוטרה הנכחדת. אבל סביר שלא זה מה שמסתובב פה בשעות הבוקר הלא מוקדמות. למרות שהמקום מופיע במפות אין שילוט לכאן. הירידה לחוף היא מאותו מקום בו יורדים לחוף צאלון, אלא שבפיצול הדרך שמיד אחרי הירידה מהכביש לוקחים שמאלה במקום ימינה. הדרך שוברת חזק שמאלה, ואני נזכר בסימון שבילים סגול על סלע שחור. הסימון של השביל הסגול, שביל סובב כנרת, נחבא מתחת לעשב שגבה בחורף. כך גם השביל עצמו. כל הסימונים שבעולם לא עושים שביל לשביל כל עוד אינו בשימוש. שבילים הם קצת כמו מערכות קוד פתוח: מתפתחים ומתוחזקים על ידי המשתמשים בהם. הרגליים לא צריכות לפלס לעצמן דרך - רק הבטן והחזה. כנראה שרק יונקים נמוכים ממני הלכו פה לאחרונה. במקום לכבוש עוד קטע סגול, אני מסתפק בחשיפת הסימון שצבעתי כאן לפני שנתיים. הסימון שלי. ויאללה למים. אנחנו עוברים את הלגונה האחרונה, וממשיכים עד לשפך נחל סמך. פה לא תהיה בנייה, למרות שבינתיים אין בשטח כל עדות לכך, השפך עצמו (עד קצה הלגונה שעברנו זה עתה) הוכרז כשמורת טבע. חבורת דוברי רוסית מבוגרים מגיעה ברכב קטן ושולפת ערימת ציוד דיג, "אנחנו דייגים פשוטים", אומר אחד מהם. העברית שלהם פחות מבסיסית, והם שואלים בחצי שפת סימנים אם אנחנו יודעים איפה המים עמוקים יותר. בדיוק השאלה שמטרידה אותי. כל אחד מהם תופס פינה משלו להשליך את חכתו הרחק לעבר המים שמכחילים ומאפירים חליפות, כמו השמיים. אנחנו מתיישבים לקפה. קשה להיכנס למים ללא מנעלים מתאימים. האבנים הן לא הדבר הכי נעים לדרוך עליו גם מחוץ למים, אך בתוכם הופכת אותן הירוקת לחלקות במיוחד, ואני מועד. והמים? כתמיד, ירוקים כאשר פוקחים בהם את העיניים עד שזה שורף, קצת. כבר לא קר נורא, פחות קר מאשר בים התיכון. השמש יוצאת, הקפה מוכן, והעולם יפה. מלא ציפורים. יפה סצינת הציפורים המקומית. זה המינון של הקינון. העופות מקשטים את המרחב מבלי להשתלט על הנוף. פה ושם צמד קורמורנים חולף, אנפה גדולה, עורב, שחף, עגור. מנקדים את השמיים והארץ, לא יותר, לא בלהקות הענק הצווחניות שמצויות באתרי העופות שהיו פופולריים עד בוא השפעת. סבך הקנים מלא בשירת ציפורי השיר וקול התור נשמע. בצמחייה הלא סבוכה שבמים הרדודים מסתלקות מפנינו אגמיות או סופיות, מפגינות אדישות ברווזית מעושה, ומותירות בסבכייה תמונת גוף שחור מתנדנד בין כתמי הצל. רק הפרפור נשאר בשלו: ציפור לא גדולה עם ראש ענק, עומדת מעלינו באוויר, מפרפרת בכנפיים, מקורה הגדול נמשך מטה אל המים, ולפתע - בום, היא צוללת באחת וניתכת אל המים פנימה. בדרך כלל יוצאת בלי דג. שעות אפשר להתבונן בו. קשה לומר שנקי כאן, קצת שאריות של צלחות חד פעמיות, בקבוקי פלסטיק, ניילונים. שיחי עגבנייה מזכירים פעילות ערה של בני האדם. עם זאת, זה כלום לעומת מה שצפוי כאן ברגע שיתחמם. פעם שעברה הייתי כאן בסוף קיץ 2004, ותיאור המקום לא ממש עשה חשק: "מסריח. זה חוף פתוח ממש. אין פה שריף או רס"ר שיידאג לעניינים, אז ג'יפה. החל בניילונים וכלה בחרא. עקבותיהם של החזירים והצבאים, הן בצורת שסע. עקבות החזירים ההולכים על שניים הם בעיקר בצורת נייר טואלט (וחרא אנושי טרי ומסריח, ובשפע), ונייר רך פחות, וקרטונים ופלסטיקים עם תצלומים של אוהלים או חכות. ערימות על ערימות. לא בדיחה. צריך פה טרקטור עם פלטפורמה שיעשה כמה נגלות טובות". כנראה שהוא היה שם הטרקטור. אני שמח שיצא לי לבקר ולצרוב זיכרון אחרון טוב יותר מהמקום, לפני שעושים ממנו חוף עם טיילת 400 חדרי אירוח דו קומתיים 50 מטר מקו המים, וחוף מוכרז וכל מה שעמישראלחי רוצה מסוף האביב ועד סוף הקיץ. בשאר ימות השנה השילוב המופלא של בטון וצמחיית גינון ימתין בסבלנות חורף אחר חורף על קו המים לבוא הנופשים. באביב הם ישובו חזרה. ירוק אולי יהיה פה, אבל טבעי זה כבר לא יהיה. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2982788,00.html בטיול לאורך החוף בעיקר שקט. שלא במתכוון אנחנו מפתיעים צעירה שממהרת להתלבש וחוזרת לשבת ולקרוא בשלווה. יש איתה גם אבי אחד עם מכונית שהתחפשה לבית. נווד שכזה עם מקלחת על גג האוטו, ושני זוגות אופניים שתלויים לו מאחור. הוא שולף מצלמה דיגיטלית עתיקה עם זום אימתני, שעוד עובדת עם דיסקטים של פעם, וגם מראה לנו אלבום תמונות שצילם בפסטיבלים ברחבי הארץ. אנחנו ממהרים להיפרד מעליהם. ממשיכים בטיולנו הקצר, ומתעכבים ליד לוביה שפורחת בצהוב, ואיזו כרמלית שירדה מהגולן. מה שקורה כאן הוא בבואה של מה שקורה בכל הארץ בכל אותם מקומות 'סתם' שאוזלים והולכים. חלק הארי של הקטע משפך הנחל ועד לחוף צאלון (קבוצת עצי האיקליפטוס שמצפון) יהפוך להיות רצועת נופש, וחלק קטן ממנו יוותר שמורת טבע. זה אומר, למשל, שאסור לדוג פה. גם אם עוזבים לרגע את זה שהרשות מהוונת את הטבע בשנים האחרונות, 'מפתחת' ואחר כך גובה תשלום, המציאות לא תותיר לה כל ברירה גם אם המדיניות תשתנה. כיום הטבע די שמור פה גם ככה, אבל ברגע שייבנו את כפר הנופש על החוף ואת הטיילת, השטח הבתולי יצטמצם, יצטופף, וחובת הרשות תהיה להרחיק את הבריות, לשמור על הטבע. נדמה שאז גם הגולשים שאומרים היום 'כל עוד נותנים לי להוריד את הגלשן למים, אני אסתדר', יגלו שהרשות לא בצד שלהם, ושילכו לחפש אתר גלישה מוסדר. נגמר המרחב החופשי: הטבע - בשמורות, הקייטנים - באתרי הקיט, הדייגים -באתרי הדיג, והגולשים - באתרי הגלישה. חלק אחר של הגולשים, פוגש אותנו בחוף. רן קמינסקי, גולש וחובב טבע, הוא חלק מההתארגנות המקומית שמנסה למנוע את מסירת השטח לידיים פרטיות, ומסביר למצלמה את עמדתם. הסיכוים שלהם לא משהו בכ-לל. התוכניות אושרו כבר לפני שנים כשהאקלים הציבורי היה שונה, מה גם שהמתכננים התחשבו בדרישות החברה להגנת הטבע וזו הסירה את התנגדותה לתוכניות. עיקר הישגיה, אגב, לא היו בהגנה על הטבע, אלא בשמירה על זכויות הציבור. "תושבים כבר הצליחו לעצור תוכניות מאושרות", אומר ניר פפאי, האחראי על החופים בחברה להגנת הטבע ומזכיר את האירוסים של נתניה, ומפרט את הישגי החברה. עם זאת ללא החברה להגנת הטבע בלעדיה, קשה מאוד להצליח במאבק לשימור, והרכבת שיווק הקרקע כבר יצאה לדרכה. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3235214,00.html לאחרונה הוציא מינהל מקרקעי ישראל את הקרקע למכרז במחיר מינימום תמוה - 5,460,000 שקל עבור 94,773 מ"ר. במחיר מגוחך שכזה, מיליון ומשהו דולר, נדמה שאפשר אפילו למצוא (ואולי אפילו להרים) קרן ירוקה שתחכור את הקרקע, ותעזוב אותה לנפשה. כולל החזר עליויות התכנון זה בערך 15 אלף דולר לדונם, כנראה ההזמנות העסקית הטובה ביותר בארץ כיום. מה? יכול להיות שבאמת צריך לדבר חלש כי אנחנו מפחידים את הקבלנונים? יכול להיות שמישהו באמת מאמין שהוולחוף, או מישהו אחר יבטל את התוכנית? http://www.mmi.gov.il/PirsumMichrazim/pirsumDetails.asp?id=+462006%F6%F4&rc=1&tr=1 |
|
||





















