היכולת של רבים להתעלם מהטבע המתקיים במקביל לחיים העירוניים, בולטת במיוחד כאשר מדובר בעטלפים. אלו שהפכו בתים נטושים ושאר מקומות סגורים למערותיהם, ובכל ערב, עם רדת החשכה, הם יוצאים לחפש מזון ברחבי העיר. לא, לא דם, פירות. העטלף הנפוץ בתל אביב הוא עטלף פירות מצוי (Rousettus aegyptiacus). זהו עטלף גדול וצמחוני. הוא לא נושך, לא תוקף, ולא נושא מחלות. רק יורק קצת לפעמים.

עטלפים הם יונקים. אימא עטלפית נכנסת (באותו אופן) להריון שנמשך כארבעה חודשים, ובסופו היא ממליטה גור יחיד (על פי רוב, לפעמים יש תאומים) שנאחז בה ויונק. אחרי 10 ימים הוא מתחיל לראות. לא כל העטלפים עיוורים, ולעטלף הפירות ראיית לילה מצויינת. הוא כנראה עיוור צבעים, וחוש הריח שלו מאוד מפותח אף הוא. הגור יונק כ-9 שבועות, ולאחר מכן הוא יוצא עם אימא למעוף אל אתרי האכילה. עצים בדרך כלל.

לא צריך להתאמץ על מנת לראות עטלפי פירות בתל אביב. בדרך כלל מספיק להרים את הראש בלילה במקום שיש בו עצים. "יש להם מעוף חיזור מאוד יפה ואפשר לשמוע את שירתם", אומר עליהם ערן לוין, דוקטורנרט לעטלפים. זה כנראה עניין של הסתכלות. האמת היא שבתמונות הם נראים הרבה יותר טוב מעטלפי החרקים ההם עם השיניים המפחידות ואזני הסונאר הבלתי פרופוציונליות.

אם חשבתם שברחוב המלך ג'ורג יש יותר עטלפים מאשר במקומות אחרים, לא סתם נדמה לכם. לוין מספר כי בחניון הפריקה של דיזינגוף סנטר חיה אוכלוסיה של כ-500 עטלפים. אוכלוסיה גדולה נוספת (או שמא יש לומר עדר?) יש בחאן ביפו.

עטלף זכר מגיע לבגרות בגיל 18-20 חודש, ונקבה בגיל 8-9 חודשים. מכאן ואילך היא תמליט פעמיים בשנה, בסתיו ובאביב, למשך שנים ארוכות. אורך חייהם (בשבי) עולה על 20 שנה. הם חובבי פירות בעלי ריח חזק, ובעיקר בעונה הזו יש להם הרבה ממה להינות: תות, שסק, פיקוס השדרה ופירות השקמה. הם מסוגלים לעוף 20-30 קילומטר בלילה, אבל במרכז תל אביב יש לשמנים כל כך הרבה אוכל שאין סיכוי שהם עושים את זה.

בליל יולי, ניתן להבין מה יש לעטלף הטרופי הזה לחפש בחניון של הסנטר. חם ולח. מחניק. הריח בחניון המכוניות מזכיר לול תרנגולות. שני צעדים לקניון והנה לוין ליד בית המרקחת הממוזג. הוא מוביל  לחניון הפריקה הנ"ל, מטר וכלום ממרכז העניינים, והנה אנחנו באחד המקומות ההזויים בעיר. גרפיטי צבעוני מכסה את כלונסאות המגדלים הענקיות שבחלל הענק עוד יותר. ריח רקב פירות עומד באוויר. העטלפים המתעוררים לעת ערב חגים פה ושם באולם, כקישוט. ראיתי מספיק מערות בחיי, ועכשיו אני רק רוצה לאוויר הפתוח. ביציאה מהחניון לרחוב, קבוצת נערים בביוטופ, סופרת את האוגרים המעופפים הללו בדרכם החוצה, ומקשיבה להסברי המדריכה.

מנהל מרכז יונקים בחל"ט, עמית דולב, מסביר כי זו חיה שאין לה מגע עם האדם. "חיית בר אינה כלב או חתול, ומי שמחזיק עטלף בשביל ללטף, יחטוף ביס. כי הוא מפחד". למי שמוטרד מעטלפים בגינתו מציע דולב לכסות את הפרי או למתוח כמה חוטים שימנעו מהם את המעבר. זה לא נורא מסובך, זו אמנם חיה בגודל של יונה השוקלת כמאה גרם, אך לעטלף מוטת כנפיים גדולה: 60-70 ס"מ. אפשרות נוספת היא פשוט להינות מהתבוננות בהם. "זו חיה יפה, מרתקת, חכמה. אפשר לשבת במרפסת להתבונן במעוף, ריקוד יפה באוויר, לראות איך הם ניגשים לעץ".

בגן מאיר, כמו ברחוב המלך ג'ורג' עטלפים לרוב. לוין שולף מכשיר אולטרה-סוני ומתחיל לגשש בתחום שמעבר ליכולת השמיעה האנושית, מחפש מין אחר של עטלף: עטלפון לבן שוליים. זה עטלף  בגודל של פרפר גדול, הוא מסביר, שניתן לראות צד חרקים שמעופפים מסביב למנורות רחוב. הקטנצ'יק הזה שוקל 5-10 גרם, יש לו מוטת כנפיים של 12 ס"מ, ופעילותו מבורכת: לאכול כ-600 יתושים בלילה. המכשיר מתקתק בקצב. מצאנו.

העטלפון עיוור, והוא מוצא את דרכו ואת טרפו באמצעות סונאר. מעניין לשמוע את התקתוק המתגבר כשהוא מתקרב לעש, יתוש, או לאבן קטנטנה שלוין זורק לו, גורם לו לרדוף אחריה (ולהבין בזמן שזה לא אוכל). את העטלף השלישי שחי בתל אביב, אשף מצוי, לא חיפשנו. הוא נודד ומגיע לעיר בחורף. בדרך כלל לא רואים אותו כי הוא קטן, ורק שומעים את הסונאר שלו, בזכות התדר הנמוך והחזק. רוב מי ששומעים את הציוץ המתכתי בלילה, חושבים שזה מכשיר חשמלי או צרצר. בעצם זה עטלף שחי לבד או בקבוצות קטנות, עף מעל העיר, אוכל בעיקר חרקים, ומועיל לחקלאות ולעציצנות כטורף מזיקים.

33 ממאה מיני היונקים בארץ (וכרבע מכלל היונקים בעולם) הם עטלפים. כולם פרט לאחד אוכלי חרקים. 3 מינים נותרו בתל אביב, "היו עוד 4 מינים שלא רואים כבר שנים בעיר", אומר לוין, ומוסיף כי "בכל העולם מעודדים לשים תיבות קינון". תפקיד התיבות הוא לאפשר לעטלפים להתרבות, על מנת להקטין את אוכלוסיית החרקים, "בתל אביב זה עוד לא קורה".