פורסם 15/12/2005, בכותרת מה אכפת לפלמינגו
הם לא באמת שלהם, אתם יודעים. אבל המציאות היא שמי שרוצה ללכת לראות את העוף הוורדרד בעתלית צריך את אישורם. מוטב לומר כבר בתחילה - נכונה לי אכזבה. מכל הלהקה שהייתה אמורה להיות כאן היו בבריכו המלח רק שלושה מבני הכנף המיוחדים, וגם הם צעירים, ובשל כך יותר לבנים מוורודים. מה גם שזה לא המין "הקטן והנוצץ של אפריקה", והוא הרבה יותר חיוור ממה שניתן היה לצפות.
הסיפור הנדלנ"י ששמו 'עסקת בריכות המלח' אינו חדש. הוא כבר סופר במדורי הכלכלה (לינק), הגיע לשולחנו של היועץ המשפטי לממשלה, וגם תלוי ועומד בבגץ. פירוט בענייני הון-שלטון אפשר לקרוא באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית . באופן כללי מדובר בהסכם בין מנהל מקרקעי ישראל לבין חברת תעשיות מלח לישראל על פיו ישונה ייעוד הקרקע מייצור מלח לבנייה, והחוכרים יקבלו 50% מהקרקע אחרי הפשרתה לבנייה. עיקר עניינו דווקא בשטחים של החברה באילת (שם זה לא 50%), וגם יש שם יותר ציפורים ורודות, אבל אילת זה רחוק ויש גבול למה ש-ynet יכולים לממן.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3036045,00.html
http://www.ha-keshet.org.il/articles.asp?article_id=253
בחברה להגנת הטבע אומרים כי זו פרשה מאוד מאוד ארוכה ומאוד מושחתת. מדובר במתנה של 100-120 מיליון דולר נטו שהמדינה נתנה לדנקנרים, אומרים שם. בזמנו נמתחה לא מעט ביקורת במדורי הכלכלה על כך שהמדינה, בשבתה כבעלים של בנק לאומי, נותנת לחברה הלוואה על מנת לרכוש חתיכת בנק (הפועלים) - מידה שלה. הצד של הפלמינגו פחות העסיק את הכלכלנים.
אין גבול ברור בין הבתים לבין הבריכות שממערב להם. אני חוצה שדה שתבואות החורף נובטות בו מבלי לקשקש דבר או חצי דבר על בצורת, והנה בריכות. סייפנים. עוף מים בעל מקור מעוקל כלפי מעלה, שבני דורי מכירים בעיקר ממשחק הרבעיות הידוע. להקות. לא יודע אם גדולות או קטנות, אבל להקות. זרון תכול דואה ממעל.
ממערב הים, המכונה תיכון, חסום על ידי גדר של בסיס צבאי או משהו. מצפון בית הקברות של עתלית, והמבצר הצלבני הגדול שאטו פֶלֶרֶן, שהיה מבצרם האחרון של הצלבנים בארץ. שיפוע בריכות האידוי פונה צפונה, ככל שמתקרבים למבצר העתיק , המים עמוקים יותר. הבריכות הן מלאכותיות. עד שנת 1922 היו פה בעיקר ביצות, כך על פי אתר האינטרנט של החברה, שמספר קצת על ההיסטוריה שלה, החל מהקמתה על ידי יק"א ועד "פוטנציאל השבחה גדול מאוד מבחינה נדל"נית". בעצם, מה אכפת לציפור כמה מהאדמה המופשרת תקבל חברת תעשיות המלח? הרי לעופות זה לא משנה אם זה 5% או 50%, הם צריכים שם את הבריכות. במחשבה שנייה, אם זה היה 5%, אולי לא היו בונים שם כלל.
http://www.salt.co.il/dept_about.asp
התחושה הכללית רחוקה מלהיות נעימה. תחושה של יובש מלוח באוויר מזכירה לי את חוף ים המלח, וחרון היום מצטרף לחרון התעשייה. זה שטח מפעל. שטח פתוח אמנם, אך אין בו ולו עץ אחד, רק שיחים פה ושם, שאני חושב שאצליח להתקרב לאחת מלהקות הסייפים בחסותם. הלהקה מתרוממת לאוויר. זהו בית גידול מאוד מענין לא רק לוילות: מכיוון שאלו בריכות אידוי ולא בריכות דגים, לא נעשתה כאן שום הפרעה שקוראים לה 'טיפול' בחקלאות. מוציאים פה מהטבע חומר כימי - לא מכניסים אליו.
שִפעת ציפורים. שחפים וסייפנים, וחופמי גדות על אחת הגדות, ותמירונים ומימוזות ועוד שחפים. עורב גדול מנקר במים, ומעופף למרומי עמוד טלפון לנקר פגר סרטן גדול שהעלה במקורו. אם בשנה שעברה עוד ניתן היה לטייל פה ולראות את המבצר המרשים משתקף במי הבריכות, עתה מרכיבים ממש בסמוך לבית הקברות שלד מתכת גדול שתקוע לרוחב הארכיטקטורה בת האלף. לשמחת חובבי ההשתקפויות, צומח לו בית אבן חדש ויפה על קו המים, בשטח המבנים של המפעל, שנראה כי גם הוא הפך לשכונת מגורים. כשייגמרו לבנות אותו, ייראה בית האבן כאילו הוא כאן לפחות מראשית ימי הציונות.
מנהל מרכז הצפרות בלטרון, ד"ר דן אלון, טוען בתוקף שהעונה השווה כאן לטיולים היא עונת הקינון, לא החורף - למרות שהפלמינגו בא לכאן. הוא לא מקננן כאן, וגם לא חולף בנדודיו כמו העגורים, אלא סתם בא בטיסה ישירה מאיראן, 'עוף משוטט'. אלון מתאר אותו כ'מסננן קלאסי', עוף שעומד במים רדודים, ומסנן את בעיקר סרטנים החיים על הקרקעית המשמשים לו כמזון. עובר במים הרדודים, שורות שורות ואוכל. אומרים תמיד שהפלמינגו ורוד בזכות הסרטנים המסויימים שהוא אוכל, ואלון מסביר שזו האלפא והבטא קרוטן. בגני החיות נותנים להם לאכול גזר בשביל שיהיו יפים. והנה הם, עומדים בשקט בבריכה M-2 הסמוכה לבית העלמין. לא סתם ניסו להדביק להם את השם העברי 'שקיטן".
למראה הפלמגינו אני נזכר שבפעם האחרונה בה ראיתי כאלה, היה זה בגן החיות של תל אביב (אשכרה היה גן חית ליד העירייה, עם הריח והכל, קצת קשה להאמין). אז איכזב אותי העוף המוזר שהיה מרוט נוצות משהו ומשום מה נראו לי צבעיו מלאכותיים. אמא או אבא אמרו שזה בא מאפריקה הרחוקה, ומשהו בשלווה שלו עלה לי על העצבים. אחד מהשלושה מתרגז עלי (או נבהל) ומנפח את נוצותיו, והם מתרחקים ממני באלגנטיות אדישה. לא יודע מאיפה זה בא לי, טיפוס שוחר שלום שכמותי, אבל פשוט מתחשק לי לזרוק עליהם אבן או כל חפץ אחר שיוציא אותם משלוותם. אני מתאפק, ורק רץ ברקיעת רגליים על דרך העפר שלאורך הבריכה, ומוציא מהם צעד ריצה אחד על כל 20 שלי, וגם מנפנפים בכנפיהם. כנפיים של מטר וחצי זו כנראה סיבה מצויינת להיות שליו. בטח גם לא היה להם אכפת לו ידעו שהולכים לבנות פה.
והנה בא האוטו. אני ממשיך לצלם ת'ציפורים מבלי לקום על הרגלים, כאילו שאני לא יודע בדיוק מה בא.
- מי כבודו?
- גילי
- יש לך אישור להיות כאן?
- ומי כבודו?
- זה שטח פרטי. אני נורא מצטער אבל אני מבקש שתעזוב את המקום. אסור להיות פה בלי אישור. אני לא מעיר לו שזה שטח חכור ולא שטח פרטי. במקום זה אני מברר לגבי האישור, והוא אומר שזה דרך אגודת הצפרים מקבל אישור לצעוד חזרה דרך הבריכות, ולא מהשער הסמוך.
אם יש סיבה אחת טובה לבקש אישור מהמפעל אלה הן שציפורים צריך לראות בנחת של פלמינגו. במזכירות המפעל אומרים שצריך לתאם ביקור בבריכות מראש (עם מיכל, 04-9549500), על מנת שיחכה אישור כניסה בשער המפעל. מועדון הצפרות של גוש דן, גם הוא אכן מקיים סיורים לשם מדי פעם.
מועדון הצפרות של גוש דן http://www.geocities.com/birdingclub/meetinglist/meetinglist2.htm
והקטע הכי מבאס בכל הכתבה הזאת? שבסוף, יפשירו את הקרקע, ייבנו בה, ישאירו רבע בריכה, גן חיות לפלמינגו, וגם יגידו: 'התחשבנו בירוקים'.
.
