פורסם
ראוי לזכור כי לא בכל מה שמעניין את הציבור יש עניין ציבורי. ברגע שהתברר כי אין זה סביר שראש הממשלה יחזור לחיים ציבוריים, היה צריך לסיים את פסטיבל הניורו-כירוגיה, להוריד את מסך הפרטיות על קורתיו בין קירות בית החולים, ולהסתפק במינימום הנדרש על מנת למנוע חרושת שמועות: הוא בין החיים, ומחוסר הכרה. קצת קשה לקבל את זה, אבל מבלי שהיינו מוכנים לכך, הפך אריאל שרון באבחה אחת לאדם פרטי שעומדת לו זכותו לפרטיות. בעיקר עומדת לו הזכות שמי שיכריע באשר לשאלות הנוראות איך יש להמשיך ולהיאבק על חייו ועד כמה - לא יהיו רחשי הלב של הציבור.
אבל ישראל 2006 נוחה לשכוח את כבוד האדם. מן העובד הזר ועד ראש הממשלה, אנו הולכים ומאבדים את כבודנו לבני אדם. ההמון תובע שישיבו לו את המנהיג הנערץ, שיחוללו עבורו נס, והמערכת עושה כל שלאל ידה בכדי לספק את תאוותו זו. אם לפני שבוע או שבועיים הייתה זו הזקנה מן המסדרון שראוי היה להזכיר את קיומה כאשר דובר בטיפול יוצא הדופן שקיבל ראש הממשלה, היום זה האדם ששימש כראש הממשלה, שיש להזכיר את קיומו. לא מוח, לא ראש ולא ראש ממשלה מטופל שם בעין כרם, אלא בן אדם.
בכל הערוצים כולם מזמרים במקהלה את הפזמון 'אנחנו מקוויים שהוא יצא מזה'. על השיח השתלטו הרופאים והרבנים, שבתחום הדילמה בין אורך חיים לבין אורח חיים נמצאים באותו צד של המתרס, ואיש בל יאמר אחרת. עת חירום בישראל וכולם כאיש אחד מתייצבים מאחורי אולמרט, אוהבים את אריק, ומיישרים קו עם תפיסת עולם שאין חולק עליה: יש להאריך חיים בכל מחיר. דווקא כשהסוגייה מגיעה לכל בית בישראל - היא נאלמת.
זה הזמן להזכיר: אין להאריך חיים בכל מחיר. אין כאן נכון או לא נכון, ובוודאי שאין חיים שלא ראוי לחיותם. ישנה רק זכותו של אדם לרצות שלא לחיות חיים מסויימים, אף אם זולתו מוצא בהם חיים ראויים. זכותו של אדם שלא לרצות לחיות חיים רצופי כאב, חיים נטולי מחשבה צלולה או חיים ללא היכולת לדבר, ללכת, או לשלוט בצרכיו. זכות זו אינה תלויה באוויר,היא מטילה עלינו חובה - לאפשר לו לבחור שלא להאריך את חייו.
אני מביט מן הצד, ולא מבין. לא אהבתי את שרון מעולם, לא הסכמתי עם דרכו, ולא כיבדתי את האופן בו התנהל. גם אין לי חלק בנהי על אובדן המנהיגות, או על קץ העידן. אני רק מביטו מן הצד, ולא מבין מדוע מתעללים בשרון כל אוהביו ומעריציו. למרות שכשלעצמי אני ממש לא מסוגל לדמיין את האיש הזה, שכל כולו עשייה כשבר כלי, איני יודע מה הייתה גישתו של אריאל שרון כלפי עניינים שכאלו. אני כן יודע דבר אחד: האווירה הציבורית החליטה עבורו להציל כל מה שניתן מחייו, ובכל מחיר.
עזבו אותו, תנו לו לצאת מחיינו בכבוד. הניחו לבני משפחת שרון מרחב משלהם בכדי להתמודד עם מחלתו, אולי עם תהליך שיקום ארוך וקשה, וללא ספק עם הקשיים והדילמות שהיא מזמנת. זו זכותם, ובעיקר זכותו
.