הגעתי בדקה ה-90 בכדי לגלות
שבינתיים הגיעו רק שלושה זוגות, ארבעה אם מוסיפים אותי ואת עצמי. לילה
חשוך, ואני עומד עם עצמי ומתבוננן במגיעים. זוג צעיר, ועוד זוג צעיר. תיבת
נוח ממש. אחרי חצי שעה, יהיו על רכבת הפארק שיוצאת לספארי החצות, עוד כמה
מבוגרים שיהרסו האידיליה המטרידה הזו. אחת עשרה בלילה, שעה נוחה לטיול
קיץ. המדריך מציג את עצמו ואת שותפיו להפעלה, מזכיר להיות בשקט, לכבות
טלפונים ניידים - ולדרך.
תמורת הסכום הלא-פעוט של 85 שקלים לאדם, זוכים המשתתפים בספארי החצות בכמה וכמה חוויות שאין בסתם ביקור בסוואנה הרמת-גנית. קודם כל אנחנו לבד. ההבדל הכי בולט הוא שהרכבת נוסעת במקום שיש בו בעיקר פעילות של בעלי חיים. אין מה להלין על כך, אבל כל ביקור רגיל במקום הוא בעיקר זחילה בטור מכוניות המתקדם לאטו, יוצר פקק תנועה ליד כל יען ידידותי מדי, או קרנף קרוב למסלול הנסיעה. ואילו כאן - אנחנו והספארי.
היענים הישנים בעצירה הראשונה ממש לא מעידים על מה שקורה עם ההיפופוטמים והקרנפים, הזברות הצבאים הדישונים והאנטילופות. פה ושם אמנם נרדמו חלקם לפני סוף המשמרת (שזה אחרי שעברנו), אבל על פי רוב הם פעילים ומעניינים, ויש מה לראות כאשר עוצרת הרכבת.למרות שאת הצבי האחד שאמור היה להרבות את עשרות הנקבות שסביבו (ככה זה אצל הצבאים והיעלים, הזכר האחד שמנצח את השאר, זוכה בכווולן), בדיוק תפסנו בהפסקת שירותים.
המדריך שרון מפגין בקיאות וידע, ולא פחות חשוב - יכולת מרשימה לאתר את בעלי החיים ופעילות מיוחדת שלהם. לטעמי הוא קצת מגזים כל הזמן בלומר כמה מיוחד מה שקורה פה, אבל המשתתפים בסיור כנראה אוהבים את זה ככה. עשר שנים הוא כבר מדריך פה. הוא מסביר שבלילה אפשר לראות את החיות הרבה יותר מקרוב מאשר ביום. אני מזכיר לעצמי שכל מה שמואר בלילה, נראה קרוב יותר.
הלילה משנה תמיד את האופן הראייה של הדברים, וכך גם כאן. למרות שמדובר באלף דונם, בכל רגע נתון אורות הכביש, או סמל תחנת הדלק קרובים וברורים. בתווך האיזור חשוך ולא רואים כמעט כלום מלבד מה שנמצא באלומת האור שמכוונים מדריך הסיור ועוזרו. כשהם מאירים על ההיפופטם - תוך הסבר שזו המסוכנת בחיות המקום - זה כל מה שרואים. פוקוס.
שווה לזכר שזה רמת גן, לא ספארי בטבע האפריקני, והחיות מורגלות מאוד בבני אדם וכלי רכב. 'האם יכול להיות שזה מה שאני חושב שזה?', שואל המדריך ברמקול, בטון מזוייף משהו. אכן כן, זהו קן של יען. ערימה של 9 ביצים גדולות בקפל קרקע ממש לצד הדרך, סוחטת קריאות ההתפעלות של יושבי הקרונות. מישהו שם אותן פה בשבילנו, אומר לי עצמי בציניות. לא יכול להיות, אני חושב לעצמי. היו צריכים לסדר לי את הסיור פנויים-פנויות.
"עכשיו אנחנו הולכים להיכנס לשטח של האריות", מכריז המדריך. דוק של התרגשות ופחד עובר מקצה הרכבת ועד קצה. חלק מהאנשים באמת מאמינים שמישהו יכניס אותם למתחם אריות בקרוניות פתוחות שכאלו. בלילה האריות מוכנסים לכלובים ('תאי לינה'), זה תנאי של חברת הביטוח. עדיין כל מיני משוגעים מטפסים על הגדרות ונכנסים לספארי בלילה. כמעט חצות, והחבורה העליזה מחלצת עצמות, ויורדת מהקרוניות למבנה בו סגור מלך החיות. המקום לא נבנה לביקורים, ותשעת החתולים הגדולים מצטופפים בכלוב מאוד קטן, צמודים לסורגים. סביר שגם אתם מעולם לא ראיתם אריות כל כך מקרוב.
מערך השיווק של הספארי מבטיח תוכן לא שגרתי לסיור: מדברים בעיקר על אהבה - אהבה חייתית, אהבה קלאסית, אהבת נשים, חיזור גורלי אצל היעלים, ועוד סיפורים בזה הסגנון. מבחינה זו הסיור קצת מאכזב. אמנם מזכירים מה אורך הפעילות המינית של הקרנפים (לפחות שעה וחצי), מה אורך האיבר של ההיפו (פיצי. בושה לספר), ושל הזברה (משפחת הסוסיים, בל נשכח), וקצת על מנהגי החיזור וההרבעה של הצבאים, אך קשה לומר שנושא הסיור היא מיניות בעלי החיים. יש סיורים המיועדים לזוגות, וסיורים המיועדים לפנויים פנויות. נדמה כי החלוקה מחטיאה את רוב רובם של המבקרים שהיו יכולים להינות מסיור יוצא דופן שכזה, בעולם בו לא מדברים כך סתם על מין.
מצלמים וצ'יק-צ'יק אל הרכבת. עוד אוכלי עשב, ועוד אוכלי עשב, צמד נשרים מוארים לתמונת לילה קלאסית, ועכשיו לאיזור ההמלטות. הנה יש זכר לפעילות מינית - גורים ועופרים. ללא ספק אין אין אין כמו במבי. אנחנו מקבלים הסבר על התנהגות האמהות הצעירות בקרב בעלי החיים השונים, ומגיעים לתחנה השנייה.
גן החיות החשוך ריק מאדם, ומחצית הקבוצה לא מוצאת את הדרך מהשירותים לחדר הפוחלצים. הסבר מפחלץ קצר, והנה קפה ועוגיות ושתייה קרה, ודף משוב. הרבעייה שיושבת לידי נתנת את הציון המירבי בכל הקטגוריות: ההדרכה, השירות, שביעות רצון כללית. די בצדק. זה אני כשלעצמי ביקורתי מדי. מכאן די נוסעים הבייתה. ובחלק של האגם לא מתעכבים כמעט. מאטים ליד אימא היפו עם גור צעיר צעיר אפילו לא עוצרים. ציפורי מים, קרנף, ונגמר.
לפני מספר שבועות שאלתי את דוברת הספארי מדוע האריות מוכנסים לכלובים בלילה. "בשביל זה צריך לבוא לספארי לילה" היא ענתה. צודקת. את ההסבר ההגיוני והמשכנע, אפשר היה לקבל גם בטלפון, אבל יש דברים שרואים רק בעיניים. והעיניים של האריות שם בכלוב, אני חייב לומר, נראות עצובות. עצובות מאוד.
תמורת הסכום הלא-פעוט של 85 שקלים לאדם, זוכים המשתתפים בספארי החצות בכמה וכמה חוויות שאין בסתם ביקור בסוואנה הרמת-גנית. קודם כל אנחנו לבד. ההבדל הכי בולט הוא שהרכבת נוסעת במקום שיש בו בעיקר פעילות של בעלי חיים. אין מה להלין על כך, אבל כל ביקור רגיל במקום הוא בעיקר זחילה בטור מכוניות המתקדם לאטו, יוצר פקק תנועה ליד כל יען ידידותי מדי, או קרנף קרוב למסלול הנסיעה. ואילו כאן - אנחנו והספארי.
היענים הישנים בעצירה הראשונה ממש לא מעידים על מה שקורה עם ההיפופוטמים והקרנפים, הזברות הצבאים הדישונים והאנטילופות. פה ושם אמנם נרדמו חלקם לפני סוף המשמרת (שזה אחרי שעברנו), אבל על פי רוב הם פעילים ומעניינים, ויש מה לראות כאשר עוצרת הרכבת.למרות שאת הצבי האחד שאמור היה להרבות את עשרות הנקבות שסביבו (ככה זה אצל הצבאים והיעלים, הזכר האחד שמנצח את השאר, זוכה בכווולן), בדיוק תפסנו בהפסקת שירותים.
המדריך שרון מפגין בקיאות וידע, ולא פחות חשוב - יכולת מרשימה לאתר את בעלי החיים ופעילות מיוחדת שלהם. לטעמי הוא קצת מגזים כל הזמן בלומר כמה מיוחד מה שקורה פה, אבל המשתתפים בסיור כנראה אוהבים את זה ככה. עשר שנים הוא כבר מדריך פה. הוא מסביר שבלילה אפשר לראות את החיות הרבה יותר מקרוב מאשר ביום. אני מזכיר לעצמי שכל מה שמואר בלילה, נראה קרוב יותר.
הלילה משנה תמיד את האופן הראייה של הדברים, וכך גם כאן. למרות שמדובר באלף דונם, בכל רגע נתון אורות הכביש, או סמל תחנת הדלק קרובים וברורים. בתווך האיזור חשוך ולא רואים כמעט כלום מלבד מה שנמצא באלומת האור שמכוונים מדריך הסיור ועוזרו. כשהם מאירים על ההיפופטם - תוך הסבר שזו המסוכנת בחיות המקום - זה כל מה שרואים. פוקוס.
שווה לזכר שזה רמת גן, לא ספארי בטבע האפריקני, והחיות מורגלות מאוד בבני אדם וכלי רכב. 'האם יכול להיות שזה מה שאני חושב שזה?', שואל המדריך ברמקול, בטון מזוייף משהו. אכן כן, זהו קן של יען. ערימה של 9 ביצים גדולות בקפל קרקע ממש לצד הדרך, סוחטת קריאות ההתפעלות של יושבי הקרונות. מישהו שם אותן פה בשבילנו, אומר לי עצמי בציניות. לא יכול להיות, אני חושב לעצמי. היו צריכים לסדר לי את הסיור פנויים-פנויות.
"עכשיו אנחנו הולכים להיכנס לשטח של האריות", מכריז המדריך. דוק של התרגשות ופחד עובר מקצה הרכבת ועד קצה. חלק מהאנשים באמת מאמינים שמישהו יכניס אותם למתחם אריות בקרוניות פתוחות שכאלו. בלילה האריות מוכנסים לכלובים ('תאי לינה'), זה תנאי של חברת הביטוח. עדיין כל מיני משוגעים מטפסים על הגדרות ונכנסים לספארי בלילה. כמעט חצות, והחבורה העליזה מחלצת עצמות, ויורדת מהקרוניות למבנה בו סגור מלך החיות. המקום לא נבנה לביקורים, ותשעת החתולים הגדולים מצטופפים בכלוב מאוד קטן, צמודים לסורגים. סביר שגם אתם מעולם לא ראיתם אריות כל כך מקרוב.
מערך השיווק של הספארי מבטיח תוכן לא שגרתי לסיור: מדברים בעיקר על אהבה - אהבה חייתית, אהבה קלאסית, אהבת נשים, חיזור גורלי אצל היעלים, ועוד סיפורים בזה הסגנון. מבחינה זו הסיור קצת מאכזב. אמנם מזכירים מה אורך הפעילות המינית של הקרנפים (לפחות שעה וחצי), מה אורך האיבר של ההיפו (פיצי. בושה לספר), ושל הזברה (משפחת הסוסיים, בל נשכח), וקצת על מנהגי החיזור וההרבעה של הצבאים, אך קשה לומר שנושא הסיור היא מיניות בעלי החיים. יש סיורים המיועדים לזוגות, וסיורים המיועדים לפנויים פנויות. נדמה כי החלוקה מחטיאה את רוב רובם של המבקרים שהיו יכולים להינות מסיור יוצא דופן שכזה, בעולם בו לא מדברים כך סתם על מין.
מצלמים וצ'יק-צ'יק אל הרכבת. עוד אוכלי עשב, ועוד אוכלי עשב, צמד נשרים מוארים לתמונת לילה קלאסית, ועכשיו לאיזור ההמלטות. הנה יש זכר לפעילות מינית - גורים ועופרים. ללא ספק אין אין אין כמו במבי. אנחנו מקבלים הסבר על התנהגות האמהות הצעירות בקרב בעלי החיים השונים, ומגיעים לתחנה השנייה.
גן החיות החשוך ריק מאדם, ומחצית הקבוצה לא מוצאת את הדרך מהשירותים לחדר הפוחלצים. הסבר מפחלץ קצר, והנה קפה ועוגיות ושתייה קרה, ודף משוב. הרבעייה שיושבת לידי נתנת את הציון המירבי בכל הקטגוריות: ההדרכה, השירות, שביעות רצון כללית. די בצדק. זה אני כשלעצמי ביקורתי מדי. מכאן די נוסעים הבייתה. ובחלק של האגם לא מתעכבים כמעט. מאטים ליד אימא היפו עם גור צעיר צעיר אפילו לא עוצרים. ציפורי מים, קרנף, ונגמר.
לפני מספר שבועות שאלתי את דוברת הספארי מדוע האריות מוכנסים לכלובים בלילה. "בשביל זה צריך לבוא לספארי לילה" היא ענתה. צודקת. את ההסבר ההגיוני והמשכנע, אפשר היה לקבל גם בטלפון, אבל יש דברים שרואים רק בעיניים. והעיניים של האריות שם בכלוב, אני חייב לומר, נראות עצובות. עצובות מאוד.