הנקודה, כמו שאולי סיפרו למישהו, היא לא לפספס ת'נקודה, וכל העניין היה ללכת לשתות קפה בנקודה. תל בית מירשים או מרסם או איך שאתם רוצים לקרוא לזה. תל מקראי, וכפר פלסטיני וגדר ונקודה על המפה שהולכת להיות התנחלות כתומה בתוך הגדר, באמצע הכלום. אי שם במעלה נחל אדוריים, ימינה, ושוב ימינה. מי שלא מכיר את סכר אדוריים, הוא בעיקר פראייר. כי ממש מעליו, עם בוא האביב, יש מרבדי נוריות שחבל על הזמן. זה כמו כלניות, רק פרח אחר ובלי מיליון אנשים שדורכים לכם על הראש, וצועקים לכם על הילדים שלא יקטפו, וכל מיני צפיפויות. אם לא נתקעתם באיזה פקק בגלל איזה פסטיבל חקלאי-אותנטו-חרטטי זה ויש אחד מהמרכז. שעה וחצי ככה בנחת.
עבור מי שאין לו מוגש ירוק בגיאוגרפיה של ארה"ק: השפלה, או שפלת יהודה, חבל ארץ, משולש שבסיסו בערך בקו קריית גת, שם הוא מצטהב נגבה, וראשו בערך בראש העין. מימינו הרים, הם הרי יהודה, ומשמאלו מישור חוף. הוא מישור החוף. אנחנו בערך בפינה הימנית התחתונה. שהיא דווקא הגבוהה מבחינה טופוגרפית.
די תמוה מדוע האיזור אינו נחשב לאחד מיעדי הטיול הפופולריים בארץ. בהשוואה לגליל למשל, הוא לא פחות ירוק, הרבה פחות רחוק, והרבה פחות מיושב. מכיוון שהגדר הארורה כבר שם, גם החשש הביטחוני כבר לא רלוונטי. תמהתי ונסעתי. כשהגענו התחוור לי העניין - חלקים ניכרים מהאיזור הם שטחי אש פעילים. לכן, אפשר לטייל שם רק בשבת (או לתאם בטלפון: 02-5305511).
אני מפספס את הירידה באשדוד, והיא קולטת בשנייה. והנה אני עם צלמת-נווטת. המפה עליה, להצפין זו לא מילה שמוכרת לה, אבל לבחור לנסוע דרך הרכי העפר בם ניתן לראות לא רק כבשים במרעה אלא גם את הדחפורים שמבוססים בבוץ בואך יער המלאכים (עולים, עולים על הכתמים הירוקים במפה), היא ידעה גם ידעה. על הכביש המוביל ללכיש, מעביר סחלב ראשון של השנה את הרגל לברקס. כשגומרים להתבונן ולצלם, מתברר שלמצבר המכונית יש תוכניות משלו. הוא לא מתעניין בנוף ורוצה דווקא לברר אם יש חשמלאי רכב בסביבה. אין. אבל אנשים טובים דווקא יש.
כשמטיילים החיים מלאים הפתעות. מי היה מאמין שיצאו לי מהמקלדת דברים טובים על אנשי טרקטורונים. והנה, הדבר היחידי שדומה למוסך במושב לכיש הוא של סוכנות פרג. הפועלים מפנים אותי לירון פרג, מנכ"ל. והעובדה שהוא לא בבגדי העבודה לא מפריעה לו, לקחת את הכוס-תה משולחנו, ולבלות כמעט שעה בדיבור צפוף עם האלטרנטור של העגלה. תוך שהוא מאלתר הוא גם יודע לומר משהו על היישובים החדשים. "כל כך הרבה גורמים בוחשים באיזור פתאום", הוא אומר, "אחרי 40 שנה שהוא לא עניין אף אחד".
"אני בן המקום", הוא מספר, "וכשהחלטנו להקים פה בית, אמרתי לאשתי שמה שאני רוצה הוא שלילדים שלנו יהיה מה שהיה לי. מרחב. היינו עולים על הסוסים, והכל היה פתוח בפנינו". הוא גם מזכיר כי האיזור מיועד להיות שמורה ביו-ספרית, כלומר שמורה שאינה שמורת טבע בלבד, אלא משמרת גם את תרבות האדם שגר בה כחלק מהסביבה. כן שמורה, לא שמורה. הכל פוליטיקה, וגם הקמת היישובים כאן ועכשיו היא פוליטית. כך שבעצם, גם ההתנגדות להקמתם מקבלת משמעות פוליטית, גם אם אין בה כוונה כשזו. ומי משלם? הטבע.
"עזוב. כשתקנה את אינטל תבוא לקנות 20 טרקטורונים", אומר פרג שמערכת החשמל שבה לאיתנה, ואנחנו בדרכנו לנסות ולהספיק לנשום קצת ירוק. הכביש מקיף את תל לכיש, וממשיך לתוך הירוק הגדול, פרות רועות לצד הדרך, דורם יום בינוני נעמד על מוט גדר, והגבעות הדרומיות ביותר עם חורש ים תיכוני מימין לדרך. גבול תפוצה קוראים לזה, וגם אם אין לזה משמעות טיולית, יש לזה משמעות אקולוגית. נוכח התקרית המוטורית של הבוקר לא פנינו ימינה ליער אמציה, אלא המשכנו על הכביש לכיוון היישוב שקף.
פנייה ימינה ליער אמציה, מאפשרת ביקור בתל אגרה בנקודת התצפית הגבוהה שמדרום לו ובסכר אדוריים, שעדיין ריק ממים.(כך אומר איש רט"ג באיזור, אילן XXX). בסכר אפשר לעבור על הסוללה לגדה הדרומית של נחל אדוריים, ולנסוע לאורך הנחל בשביל טוב עד תל עייטון, שנמצא במפגש הנחל עם דרך הפטרולים הישנה. המסלול עובר בשטח אש.
כאמור, ויתרנו על הקטע הזה, פנינו שמאלה לכיוון שקף, עברנו את היישוב, ואחרי העיקול החד שמאלה בכביש, פניננו ימינה לדרך הפטרולים (שמאזו דרך מקבילה בסלילה). הדרך ישנה, אך השביל שביל כורכר נוח לנסיעה שנכבש זה עתה, פס לבן בתוך הירוק הגדול.
הודעה רשמית לכל מי שמעוניין להפריח פה את השממה: אין צורך, היא כבר פורחת. מרבדי הנוריות הנ"ל עוד לא, אבל הכלניות התחילו, לנקד אחת אחת את הירוק, העיריות פורחות מכל הכיוונים, ושכשיורדים מהאוטו בכדי לשמוע קצת שקט מתגלים גם כל הקטנים. אפילו הציונות כבר פורחת פה: הברוניקה הסורית שידועה גם בשמה "העממי" ברוניקה ציונית בזכות צבעה. נכון, כחול לבן. אנחנו עוצרים למרגלות תל בית מירשׂם, ובמקום לשמוע שקט, זה קול המואזין של בית מירסים שנישא מעבר לגדר על הגבעות. היישוב מיועד למפוני חבל עזה, ואני תמה מה יש להם אלה, שהם חייבים לגור בטווח שמיעת מואזין.
התוכנית להקים קו ישובים באיזור אינה חדשה כלל ועיקר. עתה, בעקבות תוכנית ההתחבקות, היא יצאה שוב מהמגירות. הקו המדובר הוא הקו הירוק, לאורכו עוברת דרך הפטרולים הישנה, וגדר ההפרדה החדשה שמשמאל לדרך. אי אפשר שלא לעמוד על כך שיש סתירה מובנית בין התפישה הירוקה על פיה יש להצמיד איזורי היישוב אלו לאלו, לבין התפיסה הביטחונית הארכאית, על פיה יש לפזר את הנקודות באופן שווה לאורך הקו. גם התפיסה הביטחונית, אומרים לי, השתנתה מאז שתקעו פה את הסיכות על המפה. היום יש מי שטוענים שיישובים במרחב דווקא מפריעים להגנה עליו. מה שבטוח הוא שתושבי האיזור אומרים שלא חסרים כאן ישובים שמשוועים לחיזוק מבפנים, לפני שמקימים ישובים חדשים. בעיקר מי שנפלו עם וורדים בשנים האחרונות. החממות (שמימנה המדינה) ריקות ומחכות.
איך שלא יהיה, אנחנו 500 מטר מהתל, השביל מתעקל באחת ימינה ומוציא אותנו מאזימוט, מה גם שהקצין הצעיר כבר הסביר שיורים שם עכשיו בצד הדרך. השמיים אפורים פלקט, לא יום לבוא לצלם. אני מאחל לכם להגיע לתל מירשם ביום עם ראות טובה יותר, מפה טובה יותר, ועם הרבה פחות חיילים. נפלנו על אימון עוצבתי או משהו, והם הפריעו לנו לפחות כמו שהפרענו להם. כל פעם מפקד אחר ניגש, מתחקר, ומזהיר לא לרדת מהשביל לכיון הזה או הזה, כי תיכף יורים. עוד 500 מטר ושתי אזהרות, אנחנו עולים לחצי גובה, והנה. הגענו לנקודה. קפה.
זו לא באמת הנקודה, אבל בהתחשב בזה שהצילומים האלה הרבה יותר מדי דומים למשימה תחת אש, מן המותר, ובכך שהאור תיכף נגמר, זה מה יש. מזמן כבר ויתרתי על לטפס היום על התל לראות אם יש לזה בכלל צורה של עתיקות. התל הנישא, שהיה מיושב מהאלף השלישי לפנה"ס ועד חורבן סנחריב, נודע בעיקר בזכות החפירות שחפר פה אולברייט בשנות ה-30, ומהם לתה לראשונה כרונלוגיה ברורה של הקרמיקה הקדומה בארץ. לפני קצת יותר משנה נעשו פה חפירות הצלה על תוואי גדר ההפרדה, שהממצא המרשים ביותר בהם היה כנסייה ביזנטית שניזוקה קשות: האפסיס המרכזי בחלקה המזרחי הושמד כליל כאשר הוקמה במקום טרסה חקלאית ואילו החלק המערבי נהרס על ידי דחפורי צה"ל.
http://www.antiquities.org.il/article_Item_ido.asp?sec_id=17&sub_subj_id=390&id=749#as
למרות מה שאמרתי פה בחלון (?), אלא אם אתם בדרך לבקר את החיילים בבאח, נא לא להיצמד אל השביל החדש עד תומו. זה לא דרף נוף שכבשו פה, זה ציר מינהלי. באיזה שהוא שלב צריך לרדת ממנו שמאלה (אפשר צומת שבילים אחד אחרי העיקול החד ימינה, לקחת את הסימון הכחול).
כשהיריות נפסקות והשקט חוזר, כל כך שקט פה שלא צריך להיות חדי שמיעה בכדי לשמוע ציפורים, או חתול בר במרחק. להקת עופות שחורים טסה ממעל, ואפשר לשמוע את אוושת האוויר בכנפי הציפורים. מה יש להגיד, כן בולדוזרם לא בולדוזרים, יזוזו שלושה קילומטר צפונה לעבר החממות של שקף או לא יזוזו, יצטרפו ליישוב קיים או יקימו חדש, שווה שווה שווה. פשוט מסלול דרך נוף שווה, ועתה הוא פתוח לכוווווולם, כי יש גדר, ואיש בחבורה לא יגיד, "רגע!...לא נראה לי...זה חברון פה למעלה...לא נראה לי לעלות על הגבעה הזו אנחנו מזרחה מדי". היטיבה להגדיר עפרי: נקי פה, הנוף פה נקי.
