בזמן האחרון אני מוצא את עצמי יותר ויותר כותב טוקבקים שלא מפורסמים. אני לא ממש מאלה שמנבלים את הפה לפורקן זעמם, ואם הטוקבקים שלי נשארים בחוץ, זה שאומר שהמצב באמת חמור. שלא תהיינה אי הבנות: משמעות הדבר היא שהסינון עבר מזמן את עניין הסגנון, והגיע לתחום התוכן. העורכים - לא פעם עורכים זוטרים ושאר משכתבים - מנהלים את כיוון התגובות. הטוקבק שלך לא נשאר בחוץ אם כתבת שרוגל אלפר בן זונה, אלא אם כתבת שצריך לצאת מעזה, או לכבוש אותה.
מגמת הקטנת החורים במסננת הטוקבקים נמשכת זה מספר שנים. עוד ב-2003 אמר עורך ווינט, יון פדר, כי התברר לו שהגישה האידאולוגית לפיה צריך להתפרסם כל מה שאינו בלתי חוקי (דיבה, לשון הרע, דברי תועבה) לא הוכיחה את עצמה, וכי "מתן ביטוי לכל דבר טינופת שמישהו רוצה לפלוט תורם להגברת האלימות של השיח הציבורי". זה נשמע יפה, אבל זה לא בהכרח כך. הדיכוי יוצר אלימות, והבמה החופשית משקפת אותה. התפיסה על פיה אלימות וירטואלית יוצר אלימות של ממש, טובה בדיוק כמו התפיסה על פיה אלימות וירטואלית מחליפה אלימות של ממש. אני אפילו מאמין שלו היו ממשיכים במדיניות החופש המוחלט, משקלם של הטוקבקים הירודים והמנאצים היה הולך ופוחת, גם נוכח מספר התגובות הגובר, וגם כי הציבור היה מפסיק להתרגש מהבמה החדשה. לאט לאט היה סר הטעם בלהכניס כתגובה 207 הבל דוגמת "גילי סופר אומו. (אחד שהביא לו)".
כך או אחרת, המצב החמיר והלך. בתחילה סיננו את מה שלא חוקי, משם עברו למה שלא חוקי לכאורה, בוטה, גס, אלים וכן קללות, ואחר כך סיננו את הפחחחחחחחחחח למינהו. מגמה קבועה, כל אתר בקצב שלו, כשאחד הפרמטרים הוא מספר הטוקבקים שמגיעים. שהרי עם כל הכבוד למדדים הרשמיים, פופולריות של טקסט באינטרנט נמדדת אך ורק באורך של הדבר ההוא שמשתרך שם למטה. נקודה. כיום מדבר פדר על סינון של עד 80% (!) מהתגובות. וכאמור, יהא 'פרוטוקול הסינון' אשר יהא, העורך הזוטר שקיבל את השליטה בפועל, כבר נוטל לעצמו הזכות לסנן גם סינון תוכני. עכשיו בא אלפר, ומציע להחמיר את המצב עוד יותר. שהרי אם יש דבר חמור יותר מהמגמה הזו כשלעצמה, זו הסדרתה באמנה, סוג של קרטל.
אני לא יודע מה יותר מרגיז, סעיפיה של 'אמנת אלפר', או הטיעונים התומכים בה. "הטוקבק הוא תוכן תקשורתי לכל דבר ועניין". נו באמת. מבחינה משפטית הוא אולי כזה, אבל מבחינה מהותית יש הבדל תהומי בין מה שכתוב בכותרת הראשית של אתר חדשות מוביל, לבין מה שמופיע בתחתיתה של ידיעה על מינוי עורך חדש לערוץ החיים היפים, או על הדחת שדרנית רדיו שהעזה לבקר (שומו שמיים) את המלחמה. לטקסט יש את המקום שלו, ולטוקבק את שלו. ערכן של 5 מילות בוז או ניבול פה בתחתית הרשימה, הוא בדיוק מה שהוא. בוא, אלפר, נודה על האמת: מה שמטריד כותבים - אתה יודע זאת בדיוק כמוני - אינם ניבולי הפה אלא ביקורת שיש בה אמת שמגיעה מתחתית העמוד האנונימית, הרוחשת והגועשת. קשה, נכון. קל לכתוב בעיתון, אבל תיאלץ ללמוד להסתפק בכך שלנו, ככותבים, יש את המיקרופון, ומי מהקהל שרוצה לצעוק, זכותו. וכבר חטפתי בחיים שלי כמה טוקבקים נבזיים במיוחד בבטן הרכה, תאמין לי. לא נעים.
ומאיפה בא לך, הרעיון המתנשא (שלא לומר מטומטם) של מינימום של 100 מילה לטוקבק?! מי קורא כאלה טוקבקים ארוכים? הי, זה אינטרנט. ידיעות חדשותיות מנוסחות פה ב-7 מילים, מאה מילים זה ספר. מותר גם לחשוב על זכותו של אדם - גם אם אינו משכיל ממש, גם אם הוא עילג, גם אם הוא בכיתה ו' - לומר: 'אני נגד', 'אני בעד', ואפילו דברי הבל כמו 'ארץ ישראל, לעם ישראל' או, אנא עארף, 'הלאה הקיבוש'. מתנשא, פשוט מתנשא. בדיוק כמו לכתוב שאתה לא כותב טוקבקים. כל הכבוד באמת. חוכמה קטנה מאוד לא לכתוב טוקבקים בתור אחד שיש לו במה ציבורית.
אתה מדבר על האינטרסנטים. קל מאוד לפטור את זכותה של "עדת מוגי לב שאינם מוכנים לחשוף את האינטרסים שלהם, מתחזים ושרלטנים" להגיב. אבל שווה לזכור שהסינון מגן גם על בורות וחוסר מקצועיות של כותבים ועורכים. אם יש דבר אחד שלמדתי מהכתיבה ברשת, זה שעם כל הגועל נפש הטוקבקייה תמיד יודעת: תמיד ייצוצו שם האנשים שבאמת מכירים את הנושא ומקורבים לו. עיתנאות היא מקצוע רדוד, עיתונואות הרשת רדודה ממנה, וכמעט תמיד יופיעו אלה שיודעים יותר מהכותב אודות נושא הכתבה. הם לא תמיד יחצני"ם, לפעמים הם סתם פרופסורים. הסינון שאתה מציע מוותר על זכותה של האמת לצאת לאור, ועל חובתנו לאפשר לה לעשות זאת.
אתה מבקש שכל גולש יחוייב בהזדהות. נעזוב כבר את ההשלכות שיש לזה על החדירה שזה מאפשר לפרטיות המעטה שנותרה לגולשים, לא כולם מוגי לב אינטנרסנטים. רובם הם סתם אנשים אכפתיים, שרוצים להביע את דעתם בעניינים שעל הפרק. שניים משלושת המגיבים ששרדו את עקרון ה-100 מילה (נו, אותם שלושה שכותבים את הטוקבקים הארוכים שאיש לא קורא) לא יירשמו בשמם המלא. ואם מי תישאר? נכון? עם עדת האינטרסנטים, שבכח האינטרס כבר יימצאו דרך להתחפש לשולה ממטולה.
בקיצור, מה שאתה מציע הוא בעצם לסגור את הבאסטה, לשלוח את הטוקבקייה לסל המיחזור, ולהמשיך לכתוב עם הד בסגנון 'מכתבים למערכת'. הימים ההם עברו ללא שוב. תתחיל להתרגל. להתרגל, ובעיקר להבין שהטוקבקים אינם דברים שנאמרים בבמה הציבורית, אלא למרגלותיה. למה הדבר דומה? לכל במה אחרת. תהיה זו הרצאה בכיתת לימוד במכון אבשלום, למרכז מפלגה, או להפגנת המונים בכיכר העיר. יש מי שעל הבמה ויש מי שבקהל. בחלק מהמקומות נהוג, שהיושבים בקהל מדברים ברשות, ומזדהים בתחילת דבריהם, ובחלק מהמקומות נהוג שהם צועקים. ככל שמקום הוא יותר המוני - הוא יותר המוני. ככה זה, ומי שזה לא מתאים לו, שיילך להתבטא במקומות קטנים, מול קהלים "איכותיים".