אדמה חרוכה. מאחורי צמד המילים
'שטחים פתוחים' המשמש כקוד הרגעה בשידורי החדשות מסתתרים שמורות טבע,
יערות ושטחי מרעה. בצד הזה של הגבול מדובר עד כה ב-50 אלף דונם כאלו שעלו
באש. אלפי חיות מתו, שרשרת המזון נפגעה כולה, בתי הגידול נהרסו. ללא ספק
אסון של ממש לבעלי-החיים, לצמחים ולחובבי הטבע. ניתן אולי להתנחם בכך
שאסון אקולוגי זה לא.
השריפות הן הנזק העיקרי לטבע מהמלחמה בצפון, מסביר עמיר בלבן מהחברה להגנת הטבע. שריפות הן תופעה נפוצה שבעלי-חיים יודעים להתמודד איתה, אבל בהיקפים גבוהים זו הופכת לבעייה. עתה יש הרבה צעירים שנולדו באביב, ורוב המקננים כבר הגיעו לעצמאות חלקית. מקננים, מדגיש בלבן, הם לא רק ציפורים אלא גם יונקים, זוחלים ואחרים.
מצבם של העופות טוב יחסית, רובן גמרו לקנן, ובזכות יכולתם לעוף השריפות פחות פוגעות בהם. "בעיקר מיני הציפורים שאוכלים זרעים וחרקים חוזרים מהר מאוד לשטח השרוף על מנת לאסוף את השיירים". הפגיעה העיקרית היא בעופות הפרחוניים (כאלו עם אפרוחים ולא גוזלים), יש פגיעה קשה באפרוחים שלא יכולים עדיין לעופף ולברוח מהאש. העניין תלוי בגיל האפרוחים, ורק חלק מהם כבר מבוגר מספיק. יש מינים בעלי חלק חשוב מאוד במערכת האקולוגית כמזון לטורפים, בעיקר חוגלות, וישנם דיווחים על פגיעה באוכלוסיות רבות שלהן. החוגלות, מספר בלבן, המנהל את התחנה לחקר ציפורי ירושלים, דווקא מאוד אוהבות לאכול את הזרעים הקלויים שנותרים אחרי השריפה. למרבה הצער, זרעונים אינם הדבר היחיד שנותר קלוי אחרי השריפה.
כושר הניידות של זוחלים הרבה יותר נמוך ולכן הרבה מהם נפגעים. הפגיעה בצבי יבשה, בזיקיות, בלטאות, בחומטים ובנחשים גבוהה מאוד. "אחרי שריפה, באים ומוצאים את הפגרים שלהם בכל השטח" מספר בלבן. הם לא מצליחים לנוע מספיק מהר בכדי לברוח מהלהבות, וגם לא להסתתר. "גם אם הם מסתתרים מתחת לאבנים, הטמפרטורה גבוהה מדי, והם נצלים באש", מתאר בלבן בצער.
מצבם של היונקים הקטנים והבינוניים במקומות בהם פגעה האש קשה מאוד. לא מעט מיני מכרסמים יש ביערות, ואלו לא יכולים לברוח. בלבן מזכיר את היערונים, סוג של עכבר עצים, ואת הנמנמן העצים. "מכרסם מאוד יפה ומיוחד שנצפה בהר מירון, שוודאי וודאי נפגע". 1200 דונם נשרפו בשמורת הר מירון. נמנמן העצים הוא דוגמה טובה לפגיעה הנסתרת מן העין בכל אותם יצורים שאפילו בקרב המטיילים מעטים מכירים. הנמנמים דומים במראה ובהתנהגות לסנאים. הם פעילים בלילה, וישנים במשך היום בין ענפי העצים. הנמנן ישן שנת חורף קצרה שנמשכת בארץ מספר ימים בלבד. בדומה לציפורים הם בונים לעצמם קן על עץ, ומרפדים אותו. בקן נולדים הגורים עיוורים וחסרי ישע, נחשבים לבוגרים כבר בגיל שלושה עד ארבעה חודשים.
בינתיים, המאמצים מופנים לכיבוי השריפות, ולא רצים לחפש גופות של דלקים סמורים גיריות או דורבנים ביער. "אני מניח שחלקם עלו באש" אומר האקולוג של מחוז הצפון ברשות הטבע והגנים, ד"ר דידי קפלן, "ובכל מקרה זו פגיעה בבית הגידול שלהם". בעלי-חיים טריטוריאליים חוזזרים לאחר השריפה לטריטורייה שלהם, שלא פעם הפכה בלתי מתאימה למחייה.
העטלף, הוא היונק הקטן שמצבו היחסי הוא הטוב ביותר. בנוסף לכך שהאש לא מגיעה למערות בהן הוא חי, לא רק בעניינים שבין צבא לצבא יש משמעות גדולה ליכולת לעוף. לעטלף לא רק האפשרות להימלט מהאש, אלא את היכולת למצוא מזון לאחריה: עטלף יכול לעוף בלילה קילומטרים רבים אל מזונו ובחזרה. כמו כדי להעלות בפנוי את בעיית מלאי המזון, הגיע בשבוע שעבר עדר של שפני סלע שברחו מהיערות בגלל השריפות אל גינות בתים במערב קריית שמונה, והחל זוללו מצמחיית הגינות. ישנה בעיית של מלאי מזון לבעלי-חיים הזקוקים למרעה ולחומר ירוק. ובכלל, השריפות פוגעות בשרשרת המזון - ומפירות אותה.
יונקים גדולים, אלה שמסוגלים לברוח - בורחים. ד"ר עמרי בונה, מנהל מרחב צפון של הקק"ל מספר "בשבוע שעבר פגשנו בהרי נפתלי הרבה שועלים ,תנים, חזירי בר, מסתובבים ככה, ורואים שבתי הגידול שלהם נשרפו. עתה הם נאלצים לנדוד ולחפש טריטוריות. פתאום מצאנו עדרי צבאים שנמצאים במקומות שהם לא צריכים להיות בהם". לעתים גם הם נלכדים באש רב-כיוונית ומוצאים את מותם בלהבות. לפעמים הם מתחבאים במחילות או מערות, אם כי תנים, למשל, לא בהכרח נזקקים למאורה או מערה בחורש הצפוף. עיקר הבעייה היא עם הצעירים: הגורים שנולדו לפני חודשים אחדים הם חסרי ניסיון, וחלשים יותר, והאש לוכדת אותם לא פעם. אלו מהם שלא מתים מחום, עלולים למות בגלל ההפרדה מההורים. הם פשוט מאבדים את אבא ואמא בבהלה שיוצרת השריפה. יכולת ההישרדות שלהם תלויה בגילם, "בדרך כלל הם לא יכולים לשרוד לבד", אומר בלבן. ומזכיר שאין לגעת בעופרים גם לאחר שריפות. זה בדיוק מה שמזכיר גם קפלן. "מישהו הביא לנו עופר מאיזור שנשרף", הוא מספר, למרות הכוונות הטובות סביר שמי שאסף את העופר ניתק אותו מאמא שלו. במבי שכזה, לאחר שעבר 'החתמה' של בני אדם, לא יוכל לחזור לטבע, ולכן אין לגעת בעופרים, ברוב המקרים הם רק נראים נטושים. "אני מניח שהאימא הייתה חוזרת".
לקפלן גם בשורות טובות: השריפה בנחל כזיב הייתה קטנה ולא פגעה ביחמורים שהושבו שם לטבע. בינתיים גם אין דיווחים על פגיעה בריכוזים של מינים נדירים, דוגמת נמפית הקוציץ, פרפר נדיר שחי בגליל רק בשטח אחד קטן מאוד ליד צפת. ואם כבר נזכרנו בפרפרים, הוא מציין כי חרקים רבים דוגמת פרפרים, מטילים את ביציהם על הצמחים שעלו באש עתה הם נמצאים בשלב של ביצים או גלמים, ולכן גם הם נפגעים בהחלט. גם בשטחי קק"ל אין עד כה פגיעה בעצים נדירים. "מבין העצים העתיקים שמקוטלגים אצלנו, הצלחנו לשמחתנו עד עכשיו להגן על כולם", אומר בונה. ומזכיר את אלוני בית קשת שניצבים שם עוד מתקופת נפוליאון, ואת האלה הגדולה ליד צומת כח. עם זאת יש נזק רב ליערות קק"ל.
"יער מורדות נפתלי זו הדוגמה הכי בולטת לשריפות שמשנות את תבנית הנוף. כשלשה רבעים מהיער נשרפו, כל החלק שמערבית לקריית שמונה", אומר בונה. המזכיר כי אלו יערות שנטעו ראשוני המתיישבים באיזור. "כאשר נשרף עץ בן 60 שנה, אנחנו יודעים שייקח 60 שנה עד שהמצב יחזור לקדמותו". בונה מזכיר גם אלונים וזיתים מראשית ימי המנדט הבריטי שעלו באש ביער בית קשת ואת שריפתם של 1,500 דונם ביער ביריה. "בהתחשב בפוטנציל הנזק, אפשר להגיד שהנזקים שנמנעו היו רבים", אומר בונה ומפרט את הקשיים שהיו לאנשיו בכיבוי השריפות תחת אש. "הלחימה באש עצמה היא עסק מאוד מסוכן. ולא פעם הכבאים היו נאלצים פשוט לנוס מחזיתות אש שהגיעו מכיוונים בלתי צפויים". חשוב לו גם להזכיר את המתנדבים הרבים מישובים הסמוכים ליערות שפשוט הגיעו לסייע, "נוער היה מגיע ומבקש מחבטים לכבוי האש".
אחד הדברים שגילו בקק"ל בגל השריפות נוגע לברושים. "מתברר שמקדם המדליקות שלהם הוא הרבה יותר גבוה, והם משמשים כאיזורי חיץ לאש". למשל, מספר בונה, אפשר לראת את אחד העמודים של רכבל צוק מנרה מצוי בחגורת ברושים, והוא לא ניזוק.
השפעת האש על מיני עצים שונים, ועל תהליך התפתחותם של חברות צומח בבתי הגידול (סוקסציה, או מעוקבות בעברית) הוא סוגיה בפני עצמה. תהליך ההשתקמות הוא כזה, מסביר האקולוג ד"ר רון פרומקין, שבתה (תצורת צומח בה שולטים בעיקר בני- שיח דמויי כרים שגובהם עד חצי מטר) הופכת לגריגה (תצורת צומח המורכבת משיחים ומעצים נמוכים, שגובהם אינו עולה על 2 מטרים), והגריגה הופכת לחורש שהוא חברת שיא. "יש רבים הטוענים ששריפה היא חלק מהמערכת של האיזור הים-תיכוני". לשיטתם, החורש אינו חברת שיא, אלא שסופו של החורש להישרף, ולשוב להיות בתה. זה עניין קצת פילוסופי. הטענה היא שמיני הצומח של החורש הים-תיכוני הם כאלה שהתאימו את עצמם בתהליך האבולוציוני לאש. לדוגמה, לאלונים בגולן יש גזע עם שכבת הגנה עבה שאש מהירה של דגנים לא נתפסת עליהם. האורן, למשל, פותח את איטרובליו בזמן שריפה ומשחרר זרעים רבים שלא יכלו לנבוט לפני האש ממחסור באור (ראה מסגרת), יש מינים עמידים לאש שמתחילים לצמוח מצוואר השורש אחרי השריפה.
"השריפות בחורש הים-תיכוני אינן בהכרח חלק אינטגרלי ומחזורי של התפתחות החורש", טוען קפלן מנגד, ומסביר כי בחלק הלח יותר של האזור הים-תיכוני (בקליפורניה למשל) יש סופות קיץ, ושהשריפות כתוצאה מברקים הן אכן חלק אינטגרלי. לעומת זאת, באזור היובשני של החבל הים-תיכוני, השריפות הן בד"כ מעשה ידי אדם. חלק מן השריפות בעבר היו לברוא החורש וליצירת שטחי רעייה. שריפות אלו יצרו כתמים קטנים בטמפרטורות שריפה פחות גבוהות. "הפואנטה היא שבשריפות קטנות השטח משקם את עצמו הרבה יותר מהר", אומר קפלן.
בממלכת הצומח, יש לא רק מפסידים מן האש. אחת התוצאות הבולטות ביותר של שריפת חורש היא ריבוי מהיר של גיאופיטים פורחים (נרקיסים, רקפות, אירוסים, סחלבים ועוד). יש הרבה גיאופיטים שאיברי האגירה שלהם הם עמוק בקרקע, החום לא פוגע בבצל או בפקעת. יש מינים עם מאגר זרעים בקרקע שלא נפגע, אלה יוצאים נשכרים מהמחסור בתחרות של צמחים אחרים על המשאבים. ישנם מינים הנחשבים לעוקבי אש. דוגמה בולטת שמביא פרופ' זאב נווה בפרק על האקולוגיה של השריפה בישראל, היא נשרן הדוחן, דגן שעשוי להתקיים שנים ארוכות מדוכא בסבך - עד לשריפה הבאה הנותנת לו הזדמנות להגביר את תנובתו, ולפלוש לבתי גידול חדשים שהתפנו. מכת חום סביר על זרעיו דווקא מגבירה אצלו את הנביטה.
ההשפעה הנופית היא מייידית, מציין פרומקין, אך מהר מאוד מתחילה הצמחייה להתחדש. עם זאת תמונת הנוף תשתנה לדעתו בפירוש גם לטווח הבינוני. "צריך לזכור, שהשטח מנוהל בצורה כזו או אחרת", מציין פרומקין. יש גישות שאומרות 'לא לעשות כלום', יש כאלה שאומרים שלא טוב אפילו לעקור את הגזעים השרופים. להשאיר אותם למשל בכדי שלציפורים יהיה מקום לשבת (עם לשלשת הציפורים יבואו גם הזרעים מפרי האשחר שהן אוכלות, או מבלוט של אלון שנושר להן מהמקור). ברשות הטבע והגנים, אומרים כי ברוב השטח לא תהיה התערבות פעילה בשיקום, ושהכוונה היא ליצור תנאים לשיקום אקולוגי (למשל באמצעות מניעת רעיה מוקדמת כדי למנוע סחף, ואיסור צייד חוגלות). מהקק"ל קצת קשה לצפות שהיא לא תיטע עצים.
אדמה חרוכה. קיץ, חם, והאדמה שחורה. על שלום כבר לא מדברים פה, אבל הפסקת אש בוא תבוא. החצבים יפרחו, ואחריהם גם מבשרי הגשם. בחום של אוגוסט ישראלי, קצת קשה לדמיין יורה, אבל גם הוא יבוא וירביץ את האפר. אחריו תוריק הארץ, ויבוא חורף מלא פרחים. מלא פרחים.
++++++++++++ בוקסה ++++++++++++++++++++++++++
לפחות אין מדוזות
הבשורות הטובות הן שהים נקי ממדוזות. הבשורות הטובות עוד יותר: בניגוד לדברים שפורסמו, הן לא הלכו בגלל המלחמה, כך שהן לא צפויות לחזור עם שוך האש. או שכן. "זה לא שייך אחד לשלישי". אומרת פרופסור בלה גליל, שעוקבת זה 16 שנים אחר החוטית הנודדת, אותה מדוזה גדולה שהופיעה בשנים האחרונות בחופי ישראל. פרופ' גליל הייתה מי שגילתה והגדירה (יחד עם ד"ר שפניר) את המדוזה כמין חדש בים התיכון, והיא גם קרוייה על שמה בלטינית: 'רופילמה נומדיקה גליל'.
"הייתה ידיעה מצוצה מהאצבע שבגלל ההפצצות המדוזות נסוגו", אומרת גליל, "לא מיני ולא מקצתי. הנחיל עזב אותנו שבוע לפני תחילת המלחמה". המדוזות שאנו מכירים מהחוף, נעות מדי קיץ צפונה בנחילים ארוכים. בשנים שעברו היו בכל קיץ שני נחילים כאלה לפחות. השנה, מספרת גליל, הגיע נחיל מאוד גדול של מדוזות מאוד גדולות. "זה היה אחד הנחילים הגדולים ב-16 שנים האחרנות". עומס המדוזות על הרוחצים בתחילת הקיץ היה גבוה במיוחד מכיוון שלנחיל ארוך לוקח יותר זמן לעבור אותו, וגם מכיוון שהפעם הוא נע יחסית קרוב לחוף. "נחיל נוסף עדיין לא הגיע", אומרת גליל, שיכולה לחזות שבוע מראש את בואן של הצורבות הצורבות האלה. "בשנים שהיו לפחות שני נחילים אבל כרגע אין. אולי יגיע עוד אחד הקיץ, ואולי לא". מכיוון שבינתיים לא נראה נחיל נוסף באופק, ממליצה גליל בכל פה לנצל את זה שהים נקי ממדוזות, שטמפרטורת המים גבוהה, לקחת זוג כפכפים ולרדת לשעה לשפת הים.
++++++++++++ בוקסה ++++++++++++++++++++++++++
המלחמה - אסון אקולוגי
עשרות אלפי טונות הנפט שנשפכו לים כתוצאה מהפצצת מיכלי דלק של תחנת כוח דרומית לביירות, הפכו לכתם שחור בן 120 קילומטרים המזכיר כי מלחמות מביאות לנזקים אקולוגיים.
"קודם כל, פגיעה בתשתיות עלולה לגרום לזיהום מקורום מים ולזיהום הקרקע", מסביר פרופ' אורי דיין, ראש החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. בנוסף, מסביר דיין, שריפות גדולות גורמות לזיהום אוויר: בשריפה של ביו מסה (יערות) נפלטים חלקיקי פחם קטנים מאוד, וכן חד-תחמוצת הפחמן ודו-תחמוצת הפחמן שהוא גז חממה. במקרים של שריפת דלקים (בעיקר גולמיים) נפלטת גופרית דו חמצנית. "במחקרים שנעשו בזמנו בכוויות נמדדו ריכוזי so2 מאוד גבוהים עד למרחקים של 100 ו-150 ק"מ במורד הרוח".
"התרומה של המלחמה הנוכחית לזיהום האוויר היא בראש ובראשונה השריפות". לדברי דיין, השריפות שהתחוללו בצפון כבר הביאו לכך שכל האטמוספירה בסביבה הקרובה עכורה. אם ביום נורמלי טווח הראות האופקית יכול להיות 15-20 קילומטר, הוא מסביר, אז בימים האחרונים היא מגיעה בגליל העליון ל-10 קילומטר. במונחים מדעיים מדובר על ריכוז כפול לפחות של חלקיקים באוויר. אם ביום 'רגיל' מצוי באוויר ריכוז חלקיקים של 30-50 מיקרוגרם לקוב, שם ניתן להעריך שמדובר על ממוצע של לפחות פי 2, "בקלות אפשר למדוד שם 60-100 מיקרוגרם לקוב".
עוד מסביר דיין כי ישנה גם חשיבות רבה לעונה. "השכבה שבה נמהלים המזהמים דקה יותר בקיץ". כל המזהמים נותרים בשכבה התחתונה של האטמוספירה, הנקראת שכבת הגבול. עוביה של שכבת הגבול בקיץ הוא 500-1000 מטר, כשליש או רבע מעובייה בחורף. לכן, מסביר דיין, ריכוז המזהמים שעלולים לגרום למחלות ריאה בעיקר בקרב ילדים וקשישים, גבוה יותר.
המלחמה אמנם מזהמת, אך למרבה הפרדוקס הזיהום לא נפסק עם הפסקתה שלה. מחקרים מעידים שהפעילות הכלכליות המואצת במקומות שכבר אין בהם מלחמה (יש כאלה), פוגעת בסביבה אפילו עוד יותר מהמלחמה עצמה.
כשלעצמי, אני מוטרד בעיקר מרעש מטוסי הסילון בשמיים. אלו צורכים בכל גיחה אלפי ליטרים של דלק, ופולטים גזי חממה. דו-תחמוצת הפחמן, אדי מים, תחמוצות חנקן, חלקיקים ושאר צרות נפלטים היישר לסטטוספירה הרגישה, ואוכלים את האוזון, ומשנים סדרי בראשית.
++++++++++++ בוקסה ++++++++++++++++++++++++++
תופעת טבע - למה מתאבד האורן?
אחת מההתאמות המפורסמות לשריפה היא התופעה של האורן שפותח את אצטרובליו ומשחרר המוני זרעים בעת שריפה. טכנית, ברור איך הוא עושה את זה: קשקשי האצטרובל מודבקים בשרף אשר נמס בחום השריפה ומאפשר לצנוברים לנשור. מעניינת בעיקר העובדה שככל שאוכלוסיית אורנים חשופה לשריפות בתדירות גבוהה יותר, כך גדל שיעור התופעה.
הסיכוי לנביטת אורן בצל העץ הבוגר נמוך. לרוב רובם של זרעי עץ אורן אין סיכוי לנבוט ולהצליח בתחרות על האור ועל המאגר ההולך והמתדלל של המינרלים בקרקע (עם פרטים אחרים ועם העץ עצמו). עיתוי מתאים מאוד לנביטה הוא מיד לאחר שריפה: השטח פנוי, אין תחרות על האור, ובקרקע יש ריכוז מינרלים גבוה שמקורו בצמחים שנשרפו.
"ניתן אולי להסתכל על אורן ירושלים כעל צמח המוביל את המערכת האקולוגית שבה הוא חי לקראת שריפה", מציע פרופ' אוריאל ספריאל במאמר אודות ההיבטים האקולוגיים של השריפה בכרמל. במהלך גדילתו, מגדיל העץ את מאגר הזרעים שעל גופו ובד בבד מגדיל גם את דליקותו שלו. כאשר מגיע הזמן שבו יש על העץ הרבה מאוד זרעים, אז הוא גם דליק מאוד. זה הזמן בו שריפת העץ תיתן ייתרון רב לצאצאיו, גם אם אותו עצמו תכלה האש.
השריפות הן הנזק העיקרי לטבע מהמלחמה בצפון, מסביר עמיר בלבן מהחברה להגנת הטבע. שריפות הן תופעה נפוצה שבעלי-חיים יודעים להתמודד איתה, אבל בהיקפים גבוהים זו הופכת לבעייה. עתה יש הרבה צעירים שנולדו באביב, ורוב המקננים כבר הגיעו לעצמאות חלקית. מקננים, מדגיש בלבן, הם לא רק ציפורים אלא גם יונקים, זוחלים ואחרים.
מצבם של העופות טוב יחסית, רובן גמרו לקנן, ובזכות יכולתם לעוף השריפות פחות פוגעות בהם. "בעיקר מיני הציפורים שאוכלים זרעים וחרקים חוזרים מהר מאוד לשטח השרוף על מנת לאסוף את השיירים". הפגיעה העיקרית היא בעופות הפרחוניים (כאלו עם אפרוחים ולא גוזלים), יש פגיעה קשה באפרוחים שלא יכולים עדיין לעופף ולברוח מהאש. העניין תלוי בגיל האפרוחים, ורק חלק מהם כבר מבוגר מספיק. יש מינים בעלי חלק חשוב מאוד במערכת האקולוגית כמזון לטורפים, בעיקר חוגלות, וישנם דיווחים על פגיעה באוכלוסיות רבות שלהן. החוגלות, מספר בלבן, המנהל את התחנה לחקר ציפורי ירושלים, דווקא מאוד אוהבות לאכול את הזרעים הקלויים שנותרים אחרי השריפה. למרבה הצער, זרעונים אינם הדבר היחיד שנותר קלוי אחרי השריפה.
כושר הניידות של זוחלים הרבה יותר נמוך ולכן הרבה מהם נפגעים. הפגיעה בצבי יבשה, בזיקיות, בלטאות, בחומטים ובנחשים גבוהה מאוד. "אחרי שריפה, באים ומוצאים את הפגרים שלהם בכל השטח" מספר בלבן. הם לא מצליחים לנוע מספיק מהר בכדי לברוח מהלהבות, וגם לא להסתתר. "גם אם הם מסתתרים מתחת לאבנים, הטמפרטורה גבוהה מדי, והם נצלים באש", מתאר בלבן בצער.
מצבם של היונקים הקטנים והבינוניים במקומות בהם פגעה האש קשה מאוד. לא מעט מיני מכרסמים יש ביערות, ואלו לא יכולים לברוח. בלבן מזכיר את היערונים, סוג של עכבר עצים, ואת הנמנמן העצים. "מכרסם מאוד יפה ומיוחד שנצפה בהר מירון, שוודאי וודאי נפגע". 1200 דונם נשרפו בשמורת הר מירון. נמנמן העצים הוא דוגמה טובה לפגיעה הנסתרת מן העין בכל אותם יצורים שאפילו בקרב המטיילים מעטים מכירים. הנמנמים דומים במראה ובהתנהגות לסנאים. הם פעילים בלילה, וישנים במשך היום בין ענפי העצים. הנמנן ישן שנת חורף קצרה שנמשכת בארץ מספר ימים בלבד. בדומה לציפורים הם בונים לעצמם קן על עץ, ומרפדים אותו. בקן נולדים הגורים עיוורים וחסרי ישע, נחשבים לבוגרים כבר בגיל שלושה עד ארבעה חודשים.
בינתיים, המאמצים מופנים לכיבוי השריפות, ולא רצים לחפש גופות של דלקים סמורים גיריות או דורבנים ביער. "אני מניח שחלקם עלו באש" אומר האקולוג של מחוז הצפון ברשות הטבע והגנים, ד"ר דידי קפלן, "ובכל מקרה זו פגיעה בבית הגידול שלהם". בעלי-חיים טריטוריאליים חוזזרים לאחר השריפה לטריטורייה שלהם, שלא פעם הפכה בלתי מתאימה למחייה.
העטלף, הוא היונק הקטן שמצבו היחסי הוא הטוב ביותר. בנוסף לכך שהאש לא מגיעה למערות בהן הוא חי, לא רק בעניינים שבין צבא לצבא יש משמעות גדולה ליכולת לעוף. לעטלף לא רק האפשרות להימלט מהאש, אלא את היכולת למצוא מזון לאחריה: עטלף יכול לעוף בלילה קילומטרים רבים אל מזונו ובחזרה. כמו כדי להעלות בפנוי את בעיית מלאי המזון, הגיע בשבוע שעבר עדר של שפני סלע שברחו מהיערות בגלל השריפות אל גינות בתים במערב קריית שמונה, והחל זוללו מצמחיית הגינות. ישנה בעיית של מלאי מזון לבעלי-חיים הזקוקים למרעה ולחומר ירוק. ובכלל, השריפות פוגעות בשרשרת המזון - ומפירות אותה.
יונקים גדולים, אלה שמסוגלים לברוח - בורחים. ד"ר עמרי בונה, מנהל מרחב צפון של הקק"ל מספר "בשבוע שעבר פגשנו בהרי נפתלי הרבה שועלים ,תנים, חזירי בר, מסתובבים ככה, ורואים שבתי הגידול שלהם נשרפו. עתה הם נאלצים לנדוד ולחפש טריטוריות. פתאום מצאנו עדרי צבאים שנמצאים במקומות שהם לא צריכים להיות בהם". לעתים גם הם נלכדים באש רב-כיוונית ומוצאים את מותם בלהבות. לפעמים הם מתחבאים במחילות או מערות, אם כי תנים, למשל, לא בהכרח נזקקים למאורה או מערה בחורש הצפוף. עיקר הבעייה היא עם הצעירים: הגורים שנולדו לפני חודשים אחדים הם חסרי ניסיון, וחלשים יותר, והאש לוכדת אותם לא פעם. אלו מהם שלא מתים מחום, עלולים למות בגלל ההפרדה מההורים. הם פשוט מאבדים את אבא ואמא בבהלה שיוצרת השריפה. יכולת ההישרדות שלהם תלויה בגילם, "בדרך כלל הם לא יכולים לשרוד לבד", אומר בלבן. ומזכיר שאין לגעת בעופרים גם לאחר שריפות. זה בדיוק מה שמזכיר גם קפלן. "מישהו הביא לנו עופר מאיזור שנשרף", הוא מספר, למרות הכוונות הטובות סביר שמי שאסף את העופר ניתק אותו מאמא שלו. במבי שכזה, לאחר שעבר 'החתמה' של בני אדם, לא יוכל לחזור לטבע, ולכן אין לגעת בעופרים, ברוב המקרים הם רק נראים נטושים. "אני מניח שהאימא הייתה חוזרת".
לקפלן גם בשורות טובות: השריפה בנחל כזיב הייתה קטנה ולא פגעה ביחמורים שהושבו שם לטבע. בינתיים גם אין דיווחים על פגיעה בריכוזים של מינים נדירים, דוגמת נמפית הקוציץ, פרפר נדיר שחי בגליל רק בשטח אחד קטן מאוד ליד צפת. ואם כבר נזכרנו בפרפרים, הוא מציין כי חרקים רבים דוגמת פרפרים, מטילים את ביציהם על הצמחים שעלו באש עתה הם נמצאים בשלב של ביצים או גלמים, ולכן גם הם נפגעים בהחלט. גם בשטחי קק"ל אין עד כה פגיעה בעצים נדירים. "מבין העצים העתיקים שמקוטלגים אצלנו, הצלחנו לשמחתנו עד עכשיו להגן על כולם", אומר בונה. ומזכיר את אלוני בית קשת שניצבים שם עוד מתקופת נפוליאון, ואת האלה הגדולה ליד צומת כח. עם זאת יש נזק רב ליערות קק"ל.
"יער מורדות נפתלי זו הדוגמה הכי בולטת לשריפות שמשנות את תבנית הנוף. כשלשה רבעים מהיער נשרפו, כל החלק שמערבית לקריית שמונה", אומר בונה. המזכיר כי אלו יערות שנטעו ראשוני המתיישבים באיזור. "כאשר נשרף עץ בן 60 שנה, אנחנו יודעים שייקח 60 שנה עד שהמצב יחזור לקדמותו". בונה מזכיר גם אלונים וזיתים מראשית ימי המנדט הבריטי שעלו באש ביער בית קשת ואת שריפתם של 1,500 דונם ביער ביריה. "בהתחשב בפוטנציל הנזק, אפשר להגיד שהנזקים שנמנעו היו רבים", אומר בונה ומפרט את הקשיים שהיו לאנשיו בכיבוי השריפות תחת אש. "הלחימה באש עצמה היא עסק מאוד מסוכן. ולא פעם הכבאים היו נאלצים פשוט לנוס מחזיתות אש שהגיעו מכיוונים בלתי צפויים". חשוב לו גם להזכיר את המתנדבים הרבים מישובים הסמוכים ליערות שפשוט הגיעו לסייע, "נוער היה מגיע ומבקש מחבטים לכבוי האש".
אחד הדברים שגילו בקק"ל בגל השריפות נוגע לברושים. "מתברר שמקדם המדליקות שלהם הוא הרבה יותר גבוה, והם משמשים כאיזורי חיץ לאש". למשל, מספר בונה, אפשר לראת את אחד העמודים של רכבל צוק מנרה מצוי בחגורת ברושים, והוא לא ניזוק.
השפעת האש על מיני עצים שונים, ועל תהליך התפתחותם של חברות צומח בבתי הגידול (סוקסציה, או מעוקבות בעברית) הוא סוגיה בפני עצמה. תהליך ההשתקמות הוא כזה, מסביר האקולוג ד"ר רון פרומקין, שבתה (תצורת צומח בה שולטים בעיקר בני- שיח דמויי כרים שגובהם עד חצי מטר) הופכת לגריגה (תצורת צומח המורכבת משיחים ומעצים נמוכים, שגובהם אינו עולה על 2 מטרים), והגריגה הופכת לחורש שהוא חברת שיא. "יש רבים הטוענים ששריפה היא חלק מהמערכת של האיזור הים-תיכוני". לשיטתם, החורש אינו חברת שיא, אלא שסופו של החורש להישרף, ולשוב להיות בתה. זה עניין קצת פילוסופי. הטענה היא שמיני הצומח של החורש הים-תיכוני הם כאלה שהתאימו את עצמם בתהליך האבולוציוני לאש. לדוגמה, לאלונים בגולן יש גזע עם שכבת הגנה עבה שאש מהירה של דגנים לא נתפסת עליהם. האורן, למשל, פותח את איטרובליו בזמן שריפה ומשחרר זרעים רבים שלא יכלו לנבוט לפני האש ממחסור באור (ראה מסגרת), יש מינים עמידים לאש שמתחילים לצמוח מצוואר השורש אחרי השריפה.
"השריפות בחורש הים-תיכוני אינן בהכרח חלק אינטגרלי ומחזורי של התפתחות החורש", טוען קפלן מנגד, ומסביר כי בחלק הלח יותר של האזור הים-תיכוני (בקליפורניה למשל) יש סופות קיץ, ושהשריפות כתוצאה מברקים הן אכן חלק אינטגרלי. לעומת זאת, באזור היובשני של החבל הים-תיכוני, השריפות הן בד"כ מעשה ידי אדם. חלק מן השריפות בעבר היו לברוא החורש וליצירת שטחי רעייה. שריפות אלו יצרו כתמים קטנים בטמפרטורות שריפה פחות גבוהות. "הפואנטה היא שבשריפות קטנות השטח משקם את עצמו הרבה יותר מהר", אומר קפלן.
בממלכת הצומח, יש לא רק מפסידים מן האש. אחת התוצאות הבולטות ביותר של שריפת חורש היא ריבוי מהיר של גיאופיטים פורחים (נרקיסים, רקפות, אירוסים, סחלבים ועוד). יש הרבה גיאופיטים שאיברי האגירה שלהם הם עמוק בקרקע, החום לא פוגע בבצל או בפקעת. יש מינים עם מאגר זרעים בקרקע שלא נפגע, אלה יוצאים נשכרים מהמחסור בתחרות של צמחים אחרים על המשאבים. ישנם מינים הנחשבים לעוקבי אש. דוגמה בולטת שמביא פרופ' זאב נווה בפרק על האקולוגיה של השריפה בישראל, היא נשרן הדוחן, דגן שעשוי להתקיים שנים ארוכות מדוכא בסבך - עד לשריפה הבאה הנותנת לו הזדמנות להגביר את תנובתו, ולפלוש לבתי גידול חדשים שהתפנו. מכת חום סביר על זרעיו דווקא מגבירה אצלו את הנביטה.
ההשפעה הנופית היא מייידית, מציין פרומקין, אך מהר מאוד מתחילה הצמחייה להתחדש. עם זאת תמונת הנוף תשתנה לדעתו בפירוש גם לטווח הבינוני. "צריך לזכור, שהשטח מנוהל בצורה כזו או אחרת", מציין פרומקין. יש גישות שאומרות 'לא לעשות כלום', יש כאלה שאומרים שלא טוב אפילו לעקור את הגזעים השרופים. להשאיר אותם למשל בכדי שלציפורים יהיה מקום לשבת (עם לשלשת הציפורים יבואו גם הזרעים מפרי האשחר שהן אוכלות, או מבלוט של אלון שנושר להן מהמקור). ברשות הטבע והגנים, אומרים כי ברוב השטח לא תהיה התערבות פעילה בשיקום, ושהכוונה היא ליצור תנאים לשיקום אקולוגי (למשל באמצעות מניעת רעיה מוקדמת כדי למנוע סחף, ואיסור צייד חוגלות). מהקק"ל קצת קשה לצפות שהיא לא תיטע עצים.
אדמה חרוכה. קיץ, חם, והאדמה שחורה. על שלום כבר לא מדברים פה, אבל הפסקת אש בוא תבוא. החצבים יפרחו, ואחריהם גם מבשרי הגשם. בחום של אוגוסט ישראלי, קצת קשה לדמיין יורה, אבל גם הוא יבוא וירביץ את האפר. אחריו תוריק הארץ, ויבוא חורף מלא פרחים. מלא פרחים.
++++++++++++ בוקסה ++++++++++++++++++++++++++
לפחות אין מדוזות
הבשורות הטובות הן שהים נקי ממדוזות. הבשורות הטובות עוד יותר: בניגוד לדברים שפורסמו, הן לא הלכו בגלל המלחמה, כך שהן לא צפויות לחזור עם שוך האש. או שכן. "זה לא שייך אחד לשלישי". אומרת פרופסור בלה גליל, שעוקבת זה 16 שנים אחר החוטית הנודדת, אותה מדוזה גדולה שהופיעה בשנים האחרונות בחופי ישראל. פרופ' גליל הייתה מי שגילתה והגדירה (יחד עם ד"ר שפניר) את המדוזה כמין חדש בים התיכון, והיא גם קרוייה על שמה בלטינית: 'רופילמה נומדיקה גליל'.
"הייתה ידיעה מצוצה מהאצבע שבגלל ההפצצות המדוזות נסוגו", אומרת גליל, "לא מיני ולא מקצתי. הנחיל עזב אותנו שבוע לפני תחילת המלחמה". המדוזות שאנו מכירים מהחוף, נעות מדי קיץ צפונה בנחילים ארוכים. בשנים שעברו היו בכל קיץ שני נחילים כאלה לפחות. השנה, מספרת גליל, הגיע נחיל מאוד גדול של מדוזות מאוד גדולות. "זה היה אחד הנחילים הגדולים ב-16 שנים האחרנות". עומס המדוזות על הרוחצים בתחילת הקיץ היה גבוה במיוחד מכיוון שלנחיל ארוך לוקח יותר זמן לעבור אותו, וגם מכיוון שהפעם הוא נע יחסית קרוב לחוף. "נחיל נוסף עדיין לא הגיע", אומרת גליל, שיכולה לחזות שבוע מראש את בואן של הצורבות הצורבות האלה. "בשנים שהיו לפחות שני נחילים אבל כרגע אין. אולי יגיע עוד אחד הקיץ, ואולי לא". מכיוון שבינתיים לא נראה נחיל נוסף באופק, ממליצה גליל בכל פה לנצל את זה שהים נקי ממדוזות, שטמפרטורת המים גבוהה, לקחת זוג כפכפים ולרדת לשעה לשפת הים.
++++++++++++ בוקסה ++++++++++++++++++++++++++
המלחמה - אסון אקולוגי
עשרות אלפי טונות הנפט שנשפכו לים כתוצאה מהפצצת מיכלי דלק של תחנת כוח דרומית לביירות, הפכו לכתם שחור בן 120 קילומטרים המזכיר כי מלחמות מביאות לנזקים אקולוגיים.
"קודם כל, פגיעה בתשתיות עלולה לגרום לזיהום מקורום מים ולזיהום הקרקע", מסביר פרופ' אורי דיין, ראש החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. בנוסף, מסביר דיין, שריפות גדולות גורמות לזיהום אוויר: בשריפה של ביו מסה (יערות) נפלטים חלקיקי פחם קטנים מאוד, וכן חד-תחמוצת הפחמן ודו-תחמוצת הפחמן שהוא גז חממה. במקרים של שריפת דלקים (בעיקר גולמיים) נפלטת גופרית דו חמצנית. "במחקרים שנעשו בזמנו בכוויות נמדדו ריכוזי so2 מאוד גבוהים עד למרחקים של 100 ו-150 ק"מ במורד הרוח".
"התרומה של המלחמה הנוכחית לזיהום האוויר היא בראש ובראשונה השריפות". לדברי דיין, השריפות שהתחוללו בצפון כבר הביאו לכך שכל האטמוספירה בסביבה הקרובה עכורה. אם ביום נורמלי טווח הראות האופקית יכול להיות 15-20 קילומטר, הוא מסביר, אז בימים האחרונים היא מגיעה בגליל העליון ל-10 קילומטר. במונחים מדעיים מדובר על ריכוז כפול לפחות של חלקיקים באוויר. אם ביום 'רגיל' מצוי באוויר ריכוז חלקיקים של 30-50 מיקרוגרם לקוב, שם ניתן להעריך שמדובר על ממוצע של לפחות פי 2, "בקלות אפשר למדוד שם 60-100 מיקרוגרם לקוב".
עוד מסביר דיין כי ישנה גם חשיבות רבה לעונה. "השכבה שבה נמהלים המזהמים דקה יותר בקיץ". כל המזהמים נותרים בשכבה התחתונה של האטמוספירה, הנקראת שכבת הגבול. עוביה של שכבת הגבול בקיץ הוא 500-1000 מטר, כשליש או רבע מעובייה בחורף. לכן, מסביר דיין, ריכוז המזהמים שעלולים לגרום למחלות ריאה בעיקר בקרב ילדים וקשישים, גבוה יותר.
המלחמה אמנם מזהמת, אך למרבה הפרדוקס הזיהום לא נפסק עם הפסקתה שלה. מחקרים מעידים שהפעילות הכלכליות המואצת במקומות שכבר אין בהם מלחמה (יש כאלה), פוגעת בסביבה אפילו עוד יותר מהמלחמה עצמה.
כשלעצמי, אני מוטרד בעיקר מרעש מטוסי הסילון בשמיים. אלו צורכים בכל גיחה אלפי ליטרים של דלק, ופולטים גזי חממה. דו-תחמוצת הפחמן, אדי מים, תחמוצות חנקן, חלקיקים ושאר צרות נפלטים היישר לסטטוספירה הרגישה, ואוכלים את האוזון, ומשנים סדרי בראשית.
++++++++++++ בוקסה ++++++++++++++++++++++++++
תופעת טבע - למה מתאבד האורן?
אחת מההתאמות המפורסמות לשריפה היא התופעה של האורן שפותח את אצטרובליו ומשחרר המוני זרעים בעת שריפה. טכנית, ברור איך הוא עושה את זה: קשקשי האצטרובל מודבקים בשרף אשר נמס בחום השריפה ומאפשר לצנוברים לנשור. מעניינת בעיקר העובדה שככל שאוכלוסיית אורנים חשופה לשריפות בתדירות גבוהה יותר, כך גדל שיעור התופעה.
הסיכוי לנביטת אורן בצל העץ הבוגר נמוך. לרוב רובם של זרעי עץ אורן אין סיכוי לנבוט ולהצליח בתחרות על האור ועל המאגר ההולך והמתדלל של המינרלים בקרקע (עם פרטים אחרים ועם העץ עצמו). עיתוי מתאים מאוד לנביטה הוא מיד לאחר שריפה: השטח פנוי, אין תחרות על האור, ובקרקע יש ריכוז מינרלים גבוה שמקורו בצמחים שנשרפו.
"ניתן אולי להסתכל על אורן ירושלים כעל צמח המוביל את המערכת האקולוגית שבה הוא חי לקראת שריפה", מציע פרופ' אוריאל ספריאל במאמר אודות ההיבטים האקולוגיים של השריפה בכרמל. במהלך גדילתו, מגדיל העץ את מאגר הזרעים שעל גופו ובד בבד מגדיל גם את דליקותו שלו. כאשר מגיע הזמן שבו יש על העץ הרבה מאוד זרעים, אז הוא גם דליק מאוד. זה הזמן בו שריפת העץ תיתן ייתרון רב לצאצאיו, גם אם אותו עצמו תכלה האש.